פרק ט'

שמעון התקשר ביום רביעי בשלוש וחצי, בשעה שלא היה אמור להתקשר בה, ויעל ידעה עוד לפני שענתה.

"נדב נפצע," אמר. "לא קשה. אבל צריך לקחת אותו לתפרים."

היא הייתה במשרד, מעל מחשב פתוח ובו הסכם השכירות, שלושה־עשר סעיפים מסומנים בצהוב. היא סגרה אותו באצבע אחת ורצה במדרגות המתכת, שני צעדים בכל פעם.

באולם עמד נדב ליד השולחן הרביעי, בפנים לבנות, ואצבעו השמאלית עטופה במגבת, שעליה כבר כתם אדום, קטן ומתפשט. שמעון החזיק לו את היד מעל הלב, בשקט, כמו שמחזיקים דבר שביר. מאחוריהם, ליד המסור, עמד גדי. הוא לא זז. כשיעל נכנסה, הרים אליה מבט, ולא היה בו מה לפענח.

"אני לוקחת אותו," אמרה.

"יעל..."

"אחר כך."

היא לקחה את נדב ברכב שלה, שמעון ישב מאחור ולחץ על המגבת. בדרך נדב הסתכל מבעד לחלון ואמר, פעמיים, בקול רועד: "זה לא אשמת אף אחד. אני התעצבנתי. רציתי לסיים מהר."

מהמושב האחורי אמר שמעון, בשקט: "הוא הוריד את המגן. ביקשתי ממנו פעמיים לחכות לי."

"מי אמר לך לסיים מהר?" שאלה, ושמעה את המשפט כמו שהוא נשמע, חד ומאשים, והתחרטה.

נדב לא ענה.

שלוש שעות אחר כך, אחרי שלושה תפרים ותחבושת נקייה, הורידו את נדב בביתו. יעל נסעה חזרה אל רחוב הנפח, והחנתה את הרכב מתחת לפנס, ועלתה. גדי ישב על ארגז בחצר, ידיו על הברכיים, ראשו כפוף.

"מי אישר את ההזמנה הזאת?" אמרה.

"מה?"

"שלוש מאות ארונות קיר, תוך שבועיים. הפועלים סיפרו לי. אחד מהם שאל, 'אם זה לא יושלם, מה עושים?' וגדי אמר, 'מוסיפים משמרת.'" היא לא הרימה קול. "ביקשתי מהם בשבוע שעבר לעבוד לפי הנוהל. ארבע שעות. הפסקה. אישור מפקח."

"הזמנה אמיתית היא הזדמנות, יעל."

"של מי?"

"של המקום."

"המקום הזה לא שלך."

"גם לא שלך."

היא שתקה. הוא קם. "חתמתי על מכתב כוונות. לא סגור. הוא יכול להתבטל מחר. מזמין גדול, שנתיים של עבודה קבועה, אם נעמוד בקצב. אם נעמוד בקצב, הם ישלמו, ואז יש כסף לקרן, לשכירות, למלגות. הכול. את לא רואה?"

"אני רואה אדם עם תחבושת."

"זו הייתה תקלה."

"זה היה אדם בן תשע־עשרה שהוריד את המגן, כי סביבו כולם רצו לסיים."

"הוא הוריד את המגן," אמר גדי. "אני לא אמרתי לו."

"לא אמרת," אמרה יעל. "אבל גם לא היית צריך."

גדי עצם עיניים. הצללים שמתחתיהן העמיקו, והוא נראה פתאום מבוגר ממה שהיה, ויעל כמעט הצטערה. "עם הנוהל," אמרה, "אפשר לעצור הכול כשצריך. בלי נוהל אין לנו כלום."

"ועם הנוהל אין לנו הזמנה."

"אז לא תהיה הזמנה."

* * *

הוא לא עלה לבית של אמא ולא חזר הביתה. הוא ישב בטנדר ברחבת החניה שמאחורי המבנה, הכוס הריקה בין הברכיים, והטלפון על לוח המחוונים רטט שוב ושוב. ספק הלוחות. ספק הצבעים. שוב ספק הלוחות. המזמין הגדול שלח הודעה אחת, בלי נימוס: "מחכה לאישור שלך עד מחר ב־8."

ליאת התקשרה בשש. הוא ענה בקול שהכין מראש.

"אתה בדרך?"

"עוד מעט."

"הילדים שואלים אם תבוא לארוחה."

"תגידי להם שכן."

"אגיד להם אולי." מאחוריה התווכחו שניים על כפיות. "גדי, קיבלתי הודעה מהבנק. העשירי בחודש."

"אני יודע."

"אני לא אומרת את זה כדי ללחוץ."

"אני יודע שלא."

"אז מה אני אומרת?"

הוא הסתכל על השלט המתקלף של המחסן שממול. שלוש מאות ארונות קיר. ארבעה חודשים של משכנתא. חוב לספק הברגים, ועוד כמה אלפים שהתבייש לחשב. מישהו היה צריך להחליט, ואם לא יחליט הוא, הלחץ ירד על ליאת, והיא תחליט בשקט, בלי מילה, כמו שהחליטה בכל פעם שהיה צריך.

"קרה שם משהו?" שאלה ליאת.

"ילד חתך אצבע. שלושה תפרים."

"הוא בסדר?"

"בסדר."

"ואתה?"

"מה אני?"

"אתה מדבר כמו מי שהוריד מסור על האצבע של עצמו."

הוא צחק, קצר, ומיד התחרט, כי הצחוק פתח משהו שלא היה מוכן לפתוח. "אני צריך לענות לו עד מחר ב־8."

"אז תענה מחר ב־8. עד אז יש לך עוד כמה שעות להחליט מי אתה."

"זה נשמע כמו משהו שאמא הייתה אומרת."

"אמא שלך הייתה אומרת 'אתה חכם, גדי'," אמרה ליאת בעדינות, בלי צחוק. "אני אומרת: תבוא לאכול."

הוא ישב עוד דקה אחרי שסגרה. ההודעה מהמזמין עדיין ריצדה על המסך. האצבע שלו התקרבה אליה ועצרה באמצע, כמו יד שנעצרת מעל להב שעוד לא הפסיק להסתובב.

* * *

בערב, בבית של אמא, במטבח, היו על השולחן שלוש כוסות תה שאף אחד לא שתה.

עומר ישב בקצה, ליד החלון, עם הגב לקיר. לפני יעל היו הקלסרים מסודרים לפי צבע, ולפני גדי הטלפון עם המכתב. הצעקות כבר הסתדרו על פניהם, כמו תווים שנכתבו לפני שנוגנו.

"אני מציעה," אמרה יעל, בשקט שהיה גרוע מצעקה, "להחתים רק את הסכם השכירות, בגרסה הקטנה ביותר: שלוש שעות ביום, שנה אחת. שבוע של הפסקה בנגרייה, סקר בטיחות. לצמצם את הקבלה לחצי. להשאיר רק מה שאנחנו יכולים לשלם."

"את מוחקת חצי מהמקום."

"אני מצילה חצי."

"אני יכול להציל הכול."

"אתה יכול לשלוח עוד נדב לבית חולים."

"את לא יכולה להגיד את זה."

"אמרתי."

"אני בניתי את הנגרייה הזאת עם ידיים. מנהלת בית ספר לא יודעת מה זה."

"אתה בנית?" יעל קמה. "אמא בנתה. אמא שילמה. אמא קנתה את המסורים בכסף שלה, אבל לך, כמו תמיד, זו ההזדמנות שלך!"

"שלי?"

"כן, שלך, גדי. כל דבר הוא שלך, כל עשר שנים אתה בונה משהו גדול ואחרי חצי שנה זה נשבר, ומי מנקה? מי משלם? אני."

"אף פעם לא ביקשתי שתשלמי."

"לא ביקשת. אבל שילמתי."

עומר ראה את גדי נעמד, וידע שהפעם לא יספיק להתערב. "אתה רוצה לדעת למה אמא לא שאלה כמה?" אמר גדי, בקול נמוך מכדי להיות רגוע. "כי ידעה שאת תשאלי. את תמיד שואלת כמה."

"מה זה אומר?"

"שאת מחליפה אנשים בטבלאות."

השקט שבא אחר כך היה כבד. יעל לא זזה. ואז פנתה לעומר.

"אתה," אמרה. "הצבעה. אני מציעה לצמצם. גדי מציע להרחיב. אתה הקול השלישי. תגיד."

עומר הסתכל על שניהם, ובתוכו התבהר דבר אחד: שני אנשים שהוא אוהב, וכל אחד מהם מחזיק בחצי של אמת. הוא רצה שהכול יישאר כמו שהוא, שהאור בנגרייה ימשיך לדלוק ושהצחוק של נדב ימשיך להישמע. הוא רצה ששלושתם ישבו כאן לנצח, ולא יצטרכו להחליט.

"אני לא יודע," אמר.

"זו לא תשובה."

"אני יודע."

"זו לא החלטה," אמרה יעל. "זו בריחה."

"בדיוק," אמר גדי. "אתה הולך להמשיך להגיד 'לא יודע' עד שהמקום ייסגר ואז תגיד שאף אחד לא שאל אותך."

"אני כאן," אמר עומר. "אני יושב כאן."

"זה לא אותו דבר!"

הם צעקו יחד, לא ברור מה, ועומר ראה את הפה של יעל נע וראה את היד של גדי על השולחן, ושמע, מתחת לכל זה, את המקרר מזמזם, כמו שזימזם בכל ערב של ילדותו, כשאמא ישבה ליד השולחן הזה והאזינה להם שלושתם מתווכחים, ולא הפסיקה אותם. לא פעם אחת.

גדי הוציא מהכיס את המפתח השחור והניח אותו על המפה, על הפרחים הצהובים. "אני לא חותם על כלום," אמר, "שמישהו אחר מחליט עליו בשבילי."

"גדי."

"אל תגידי שם."

הוא הלך. הדלת טרקה.

יעל עמדה רגע. בפנים שלה כבר לא היה שום דבר מסודר. אחר כך שלפה את המפתח הכסוף שלה, מהארנק, והניחה אותו ליד המפתח השחור. "אני לא פותחת משרד," אמרה בשקט, "שאי אפשר להחליט בו."

היא לקחה את הקלסרים והלכה.

הוא נשאר במטבח לבד. על המפה, בין שלוש כוסות שנשארו ללא שתייה, שכבו שני מפתחות. הוא הוציא את שלו מהכיס והניח לידם, והשלושה יחד נראו כמו משהו שנשכח על שולחן, כמו חפצים של אנשים שיצאו, ויחזרו או לא.