פרק י'

ביום חמישי בבוקר הגיעה יעל לרחוב הנפח בלי מפתח. הדלת הירוקה הייתה פתוחה, והיא נכנסה.

שמונה נשים ישבו סביב שולחן ארוך, מקפלות קרטונים בתנועות שחזרו על עצמן כמו נשימה. ליד הקיר עמדה מנהלת העבודה, מרגלית, אישה נמוכה בשנות החמישים, לבנת שיער ובסינר, ובידה ספר רישום. היא הרימה מבט, בחנה את יעל, ולא אמרה "אנחנו מחכות לך". אמרה: "את הבת."

"אחת מהן."

"הגדולה."

"כן."

"שבי. אם את רוצה."

יעל התיישבה על כיסא פלסטיק ליד הדלת, לא על זה שבפינה, שעל גבו עדיין היה תלוי המעיל האפור, והמנהלת חזרה לספר. אחרי כמה דקות אמרה, בלי להרים ראש: "הקרטונים מגיעים מאוחר. שבוע שלם. אנחנו מחכות לאספקה, הנשים מתחילות ב־8 ומחכות עד 9 וחצי. אני לא אומרת כלום. אבל הן מסתכלות על השעון."

יעל פתחה את התיק, שלפה עט, ולא כתבה. היא ישבה עם העט ביד והקשיבה. חצי שעה, שעה. על אספקה, על ילד חולה של אחת הנשים, על תלונה ישנה שאיש לא טיפל בה, על הרצפה הקרה בחורף. היא התאפקה, לא אמרה "אפשר לפתור", לא פתחה מחברת. כשהמנהלת סיימה, הנהנה בלבד.

"את לא מתכוונת לעשות משהו?" שאלה המנהלת.

"כן," אמרה יעל. "אבל לא אמרתי מה. עוד לא."

המנהלת הסתכלה בה כמו שמסתכלים על ילדה שהתגלגלה פתאום לתוך משפט חדש. "מרים הייתה אומרת בדיוק את זה," אמרה, ופתחה שוב את הספר.

יעל כבר הגיעה לדלת כשחזרה על עקבותיה. "שאלה אחת," אמרה. "לא כדי לתקן. מה את צריכה כדי שמחר הן לא יחכו?"

מרגלית בחנה אותה זמן ארוך מדי. "מישהו שיענה לטלפון של הספק בשבע בבוקר. לא שיפתור. שיענה."

"זה הכול?"

"זה מה שמעולם לא היה לנו."

יעל רשמה על פתק קטן, כי לא רצתה להוציא את המחברת. שבע בבוקר, טלפון, ספק.

בדרך החוצה עצרה יעל ליד הדלת, והוציאה מהתיק את שני המכתבים של אבא, שנשאה איתה מאז הפיקדון. לא פתחה. הניחה אותם במגירה של השולחן בצד הירוק, תחת הספר. "לא עכשיו," אמרה לעצמה, ולראשונה, זה לא נשמע כמו נוהל.

* * *

גדי נסע בלילה, בשעה שלא מבקרים בה אנשים, והחנה את הטנדר ליד בניין בן ארבע קומות בשכונה שלא הכיר.

נדב פתח את הדלת בעצמו, עם אצבע עטופה ועם חולצה מקומטת. מאחוריו נשמעה טלוויזיה, ובמטבח אישה אמרה "מי זה?" והוא ענה "מהעבודה."

"באתי להתנצל," אמר גדי.

"אני אמרתי שזה לא אשמתך."

"לא רק שלי," אמר גדי. הוא עמד על המפתן, גדול מדי, ולא ידע איפה לשים את הידיים. "אתה הורדת את המגן, נכון. אבל בשבוע האחרון לא היה באולם מי שהרגיש שמותר לו להגיד לך 'חכה'. את זה אני עשיתי. לא במילים. הגעתי עם מספרים ועם 'עוד משמרת', וכולם הבינו."

נדב הביט בו. לא ענה.

"הזמנה שאי אפשר לעמוד בה בלי שמישהו נפצע, זו לא הזמנה," אמר גדי. "הבוקר כתבתי למזמין: שבעים ארונות במקום שלוש מאות, בשלושה חודשים. הוא עוד לא ענה. אם יסרב, יסרב."

"אתה עושה את זה בגלל שאני נפצעתי?"

"כן." הוא נשם. "ובגלל שלא שאלתי אותך קודם איך אתה מרגיש עם הקצב. זה הדבר שהייתי צריך לשאול."

נדב הסתכל על האצבע. "אני יכול לחזור ביום ראשון?"

"בטח."

"אתה תהיה שם?"

"אהיה." גדי חייך חצי חיוך. "בשעות שהן שלך, ולא שלי."

* * *

עומר ישב בחדר הארכיון, לבד, עם הקלטת. הוא הקשיב להקלטה שנייה, של אישה מבוגרת, וגם בה אמא שאלה "ומה היית רוצה?", ושוב השתנה משהו בין הפתיחה לסוף, שקט, מתקדם, כמו מודולציה שאי אפשר לשמוע את הרגע שבו היא קורה.

הוא עצר.

במשך כמה ימים הוא ישב כאן, וניסה להקשיב. להבין, ולהרגיש, ולא להחליט. אבל בהקלטה הזאת שמע מה שלא שמע קודם: אמא לא הקשיבה סתם. היא שאלה. כל פעם. בסוף כל אחת מהשיחות היה רגע שבו הפסיקה להקשיב, ואמרה: "טוב. מה עושים עכשיו?"

לא "מה אתה מרגיש". "מה עושים."

הוא ישב עם זה זמן ארוך. הטלפון בכיס רטט, ועל המסך: "רפאלי". עומר הסתכל עליו עד שהצלצול נפסק. ידו כבר הייתה חצי בדרך אל ההקלטה. ואז לחץ על השם והתקשר בעצמו.

"מר רפאלי. זה עומר ברק."

"עומר. שלום. לא רציתי..."

"ביום ראשון, בשבע וחצי בבוקר," אמר עומר. "בנגרייה. שלושתנו. נחליט."

"אתה בטוח?"

"לא," אמר עומר. "אבל אנחנו נהיה שם."

הוא סגר. ידו רעדה. הוא ישב עוד רגע וחשב: זה לא היה קשה כמו שחשבתי. ואז, בקול נמוך, כדי שלא ישמע אותו איש: "זה כן היה קשה."

בערב התקשר אל האם של אורי. "נרשום אותו למבחן," אמר, לפני שהספיקה לברך. "הוא לא מושלם בסונטינה, והוא יודע את זה, וגם אני. אבל נרשום."

היא שתקה רגע. "זה הכול? בלי 'נדבר ביום ראשון'?"

"ביום ראשון יש לי עוד דבר לסדר," אמר עומר. "את זה סגרנו."

אחרי שסגר הניח את הטלפון על התיקייה הפתוחה. שתי החלטות ביום אחד. הבהלה באה, כמו שציפה, ואף אחד לא ביטל כלום.

* * *

ביום ראשון הגיעו כולם לפני שבע וחצי. יעל באה ראשונה, בלי קלסרים, עם מחברת אחת. גדי הגיע עם קפה בשלוש כוסות, ולא הסביר. עומר הביא את הקלטת.

התיישבו סביב שולחן העבודה הרביעי. בלי מכתבים, בלי תיקיות. שמעון נשאר בחוץ, ליד הדלת, ושמר שלא יפריעו.

"אני מתחילה," אמרה יעל. "אני מציעה..."

"אני מציע..." אמר גדי, באותו רגע.

הם עצרו. עומר ראה שני אנשים שעוצרים באמצע הנשימה, ולא ידע אם יצחקו או יצעקו. הוא נעמד.

"אני רוצה להציע משהו," אמר.

"עומר," אמרה יעל.

"שנייה. תקשיבו עד הסוף ואחר כך תרביצו לי." הוא הניח את הידיים על השולחן. "שנה אחת. ניסיון. לא מרחיבים ולא מצמצמים. כל מה שאמא בנתה נשאר, בנגרייה ובאולם הירוק, ואנחנו מחליטים דבר אחד בכל פעם. יעל אחראית על הכסף ועל החוזים. אבל אף חוזה לא נחתם לפני שגדי קורא אותו כמי שיודע מה בונים."

יעל הנהנה לאט. גדי הרים גבה.

"גדי אחראי על הנגרייה. הזמנה חדשה נכנסת רק אחרי ששמעון אומר שהצוות מסוגל. ואני..." הוא בלע. "אני אחראי על הקבלה ועל הליווי. ואני מחליט על כל דבר שנוגע באדם. לא לבד. אבל אני מחליט."

"ומי מחליט כשאנחנו לא מסכימים?" שאל גדי.

"השלישי."

"מי השלישי?"

"מי שלא בתוך הוויכוח." עומר חייך חיוך קטן, מביך. "כשאתם שניים מתווכחים, השלישי מכריע. אחר כך מתחלפים."

"וכשהשלישי לא יודע?" שאלה יעל.

"אז הוא אומר 'לא יודע', ושני האחרים מחכים עד שהוא יידע. אבל לא יותר מיומיים."

הם הסתכלו עליו. הוא ידע שהוא עומד כאן כמו נער בבחינה. אחרי רגע צחק גדי, בקול נמוך. "אתה מחליט, אה."

"לא," אמר עומר. "מציע."

"יש בזה חורים," אמרה יעל. היא פתחה את המחברת. "מה אם יש חילוקי דעות על כסף?"

"אז אני השלישי."

"ואם גדי מתנגד בגלל שאני מגבילה אותו?"

"אז אני השלישי."

"ואם אתה בורח?"

עומר לא ענה מיד. הוא חשב. "אז תגידי לי," אמר. "ותחכי."

היא כתבה משהו. הוא לא ראה מה.

"אני לא מבטיחה שזה יעבוד," אמרה, בלי להרים ראש.

"אני לא מבטיח שזה יהיה קל," אמר גדי.

"אף אחד לא מבטיח," אמר עומר.

"אני עדיין חושב שזה איטי מדי," אמר גדי.

"ואני עדיין חושבת שזה מהיר מדי," אמרה יעל.

"אז לפחות אנחנו מסכימים על מה שלא מסכימים."

איש לא צחק, אבל הכתפיים של יעל ירדו סנטימטר.

* * *

בצהריים חתם רפאלי על הארכה לשנה, ולא יותר. ביד רועדת, בעט הכחול מהשולחן של אמא. יעל חתמה אחריו. גדי חתם. עומר אחרון, ושמעון, שעמד בצד, הסיר את הכובע.

ההסכם עם החברה המזמינה עדיין היה פתוח, והקרן ביקשה פגישה בעוד שבועיים. יעל רשמה את שני העניינים במחברת, ולא העמידה פנים שהם סגורים.

אחר כך יצאו לחצר, בשמש של סוף אוקטובר, ושמעון פתח את הדלת של האולם. נשמע מסור מתניע, צליל גבוה ויציב, ואחריו צליל שני.

"מחר ב־8?" אמרה יעל.

"ב־8 וחצי," אמר גדי.

"בשבע וחצי."

"בסדר." גדי חייך. "בשבע וחצי."

"אני אביא קפה," אמר עומר.

הם עמדו, שלושתם, בחצר. בכיס של כל אחד מהם היה מפתח. מישהו היה צריך להיכנס ראשון, אחר כך שני, אחר כך שלישי. הם הסתכלו זה על זה.

ובפעם הזאת, לא ידעו מי.