פרק ח'

בשלוש ועשרה, ביום שלישי, נשמעו נקישות על דלת החצר.

עומר היה זה שפתח, כי עמד קרוב. בחוץ ארבעה אנשים: שלושה צעירים בסוודרים, ואחד, מבוגר מהם, עם תיק גב קטן ופנים של מי שלא ישן טוב. הם הסתכלו על עומר, ואחר כך מעבר לכתפו, על האולם הדלוק, והצעיר הראשון אמר, בקול שניסה להישמע בטוח:

"שלום. הגענו להדרכה."

"הדרכה," חזר עומר.

"של יום שלישי. אמרו שיכול להיות שלא..." הוא השתתק. "שמעון אמר לבוא בכל זאת."

מאחורי עומר הופיע שמעון, והנהן. "תכניסו."

הם נכנסו. עומר נסוג לצד, אל גדי שנשען על הארון, ויעל ירדה אז במדרגות. הצעירים עברו לאורך הקיר וניגשו, בלי צורך בהוראה, כל אחד לשולחן משלו. הם הוציאו מתיקים סינרים, קשרו אותם, ותלו מעילים על ווים שעליהם כרטיסיות שם. על אחד מהווים, בכתב של אמא: "נדב."

"נדב?" שאל עומר.

הצעיר הראשון הסתובב. הוא היה בן תשע־עשרה או עשרים, עם קעקוע דהוי על פרק היד שניסה להסתיר בשרוול. "זה אני."

"אני עומר."

"אני יודע." נדב הסתכל על הרצפה, אחר כך עליו. "היא דיברה עליך."

עומר הרגיש את הגרון מתהדק. "מה אמרה?"

"שיש לה בן שמלמד מוזיקה." נדב משך בכתף. "אמרתי שאני לא יודע לנגן. היא אמרה שזה בסדר. שלא צריך לנגן, צריך להקשיב."

הוא ניגש לשולחן ולקח פלס. עומר נשאר עומד, ולא ידע מה לעשות בגוף. מהצד ראה שיעל מסתכלת עליו, ושהפעם בפניה אין שום תיקון.

* * *

בחצר, מאחורי ערימת הפלטות, ישב שמעון על הארגז שלו ופירק את התרמוס. עומר יצא אליו בלי לתכנן, כמי שהולך אל דלת פתוחה.

"אפשר לשאול אותך משהו?"

"אתה יכול לשאול." שמעון הברג את הכוס חזרה. "לא בטוח שאענה."

"בימי שלישי. מה היא עשתה כאן?"

שמעון חשב. "ישבה," אמר אחרי רגע. "שם." הוא הצביע בסנטרו אל הפינה שמאחורי השולחן הראשון. "על שרפרף. בלי כלום ביד. הנגרים עבדו והיא לא אמרה שום דבר, כמעט שעה. מי שרצה לדבר, דיבר. מי שלא רצה, לא."

"וזה הכול?"

"זה לא הכול. בסוף, כשכולם ניקו, הייתה קוראת למישהו אחד. לא תמיד אותו אחד. הולכת איתו עד השער." שמעון משך בכתפיו. "הביאה עוגה רק כשהגיע מישהו חדש. בלי הסבר. פעם שאלתי איך היא יודעת, והיא אמרה שהיא מריחה."

"מריחה."

"את הפחד. של מי שבא ביום הראשון." הוא הסתכל בידיים של עומר, שהחזיקו שוב את המשקפיים. "ריחות. אתה יודע על מה אני מדבר."

עומר חייך בלי רצון. "לא ידעתי שזה עובר בירושה."

"לא עובר." שמעון קם והתנער מהמכנסיים. "אבל אולי אפשר ללמוד. היום יש עוגה, בשקית."

"מישהו חדש?"

"שלושה," אמר שמעון, ופנה אל האולם.

* * *

שעה אחר כך, כשהאולם התמלא בקול של מסור ושל שיחה קצרה, הגיע האורח.

הוא היה זקן, בן שמונים בערך, בחליפה כהה ובכובע רחב שהסיר בכניסה, ובידו תיק קטן. שמעון ניגש אליו, לחץ את ידו, ורמז לו במבט על האחים.

"מר רפאלי," אמר שמעון. "בעל המבנה."

הם עלו שלושתם עם האורח למשרד. עומר הושיב אותו על כיסא אמא. האיש הניח את הכובע על הברכיים ולא אמר דבר מיד, והסתכל על השולחן, על העט הכחול, על המחברת. "ישבתי כאן עם מרים כל שנה," אמר לבסוף. "אחרי החגים. היא הביאה עוגה, אני הבאתי חשבון."

"נעים להכיר," אמרה יעל. "אנחנו הילדים."

"אני יודע." הוא חייך. "היא סיפרה."

"מה סיפרה?"

"שיש שלושה."

הוא פתח את התיק. "אני אומר לכם את זה בלי לחץ, ובלי רצון להכביד, ובעיקר כי חשוב לי שתדעו. אני בן שמונים ושלוש. יש לי נכד שרוצה למכור את הבניין. יש לו קונה, חברה שרוצה לפרק, להקים מחסנים. עוד לא אמרתי כן."

"עוד לא," אמר גדי.

"הסכם השכירות," המשיך רפאלי, והניח דף על השולחן, "פג בעוד שלושים ואחד ימים. מרים הייתה השוכרת. עם פטירתה ההסכם דורש חידוש. אני לא יכול לחדש אותו בלי חתימה של מישהו. ואני לא יכול לחכות יותר מזה."

"ואחרי זה?" שאלה יעל.

"אחר כך אני חייב למסור תשובה לנכד."

עומר ראה את יעל כבר פותחת את התיקייה, כבר מחפשת, וראה את גדי נוטה קדימה כמו מי ששומע תוכנית שהוא יודע לבצע. הוא עצמו הסתכל על האיש, על הידיים הזקנות על הכובע. בידיים האלה היה רעד קל. אדם שהיה עושה הכול כדי לא להיות כאן עכשיו.

"זה לא הכול," אמרה יעל. היא הורידה עיניים אל הקלסר. "יש גם הסכם עם קרן התעסוקה. ההסכם הזה, לפי מה שאני קוראת, גם פג באותו יום. והסכם עם החברה הגדולה, זו שמזמינה את האריזות."

"שלושה," אמר רפאלי. "כך אני מבין."

"שלושה הסכמים שפגים באותו תאריך."

"מרים התחילה להכין את החידושים כבר בקיץ," אמר רפאלי בעדינות. "הייתה אצלי פעמיים עם טיוטות. את שלושת ההסכמים פתחה באותו חודש, לפני שמונה שנים, כדי שלא תרדוף אחרי שלושה תאריכים. אחר כך חלתה. את החידוש לא הספיקה לגמור."

איש לא אמר דבר. יעל סגרה את הקלסר ופתחה אותו שוב, כמי שבודקת שהמספרים לא השתנו.

"אם לא ייחתמו שלושתם עד אז?" שאל גדי.

רפאלי הסתכל בו זמן ארוך, ובעיניו חיבה, וגם משהו שלא רצה לומר. "אז המקום ייסגר. התלמידים יתפזרו. הציוד יימכר. מרים לא תהיה שם."

"מרים כבר לא שם," אמר עומר.

הוא לא התכוון להגיד את זה. אבל המשפט יצא, ופתאום כולם הסתכלו עליו. רפאלי עצם עיניים לרגע קצר, כמו אדם שמאשר.

"נכון," אמר. "ובכל זאת."

הוא נעמד והרים את הכובע. "אני לא אשאיר אתכם לבד עם זה. אתקשר ביום חמישי. תחשבו." ולפני שיצא, בפתח, הסתובב. "הרבה יהיה תלוי איך תחליטו. לא רק מה."

* * *

הם נשארו במשרד, ועומר פתח את החלון כדי להכניס אוויר. מלמטה עלה קול המסור, קצבי ובטוח, ומתחתיו, חלש, קול שיחה בין שני צעירים.

"בסדר," אמרה יעל. "שלושה הסכמים. שלושים ואחד יום. אני צריכה לראות את התנאים של כל אחד, מה דורשים מאיתנו, מי חותם, ומה העלות. אני מציעה שנתחלק: אני לוקחת את החוזים והכספים. גדי..."

"אני לא מחכה שתחלקי," אמר גדי.

"אתה אפילו לא שמעת מה אמרתי."

"שמעתי. כבר שמעתי שלושים שנה." הוא התיישב על קצה השולחן. "יש כאן בניין. יש כאן ציוד. שני אולמות. אם נרחיב, אם נקבל הזמנות מקבלן אחד גדול, אם נעבוד ארבעה ימים במקום שלושה..."

"אתה כבר מתכנן."

"ברור שאני מתכנן."

"יש כאן אנשים, גדי."

"אני יודע שיש אנשים! ולכן!"

הם הסתכלו אחד על השני. עומר עמד ליד החלון וראה את שני הפרצופים מתקרבים, מוכרים לו יותר מדי, כמו שני מיתרים על אותו כלי, שכל אחד נשמע נכון עד שמנגנים אותם יחד.

"עומר," אמרה יעל. "מה אתה חושב?"

הוא פתח את הפה.

מהחלון עלה הקול של נדב, קורא משהו לחבר, ואחריו צחוק קצר. ולרגע הרגיש עומר איך החדר כולו מחכה, יעל, גדי, העט הכחול על השולחן, הקלסרים, שלושת הדפים.

"אני לא יודע," אמר.

ראה את יעל סוגרת עיניים. ראה את גדי מושך נשימה. ושמע, בתוך עצמו, בקול כל כך ברור שכמעט הסתובב, את הקול של אמא: "טוב. אז נתחיל מזה."