פרק ז'

במשרד היה ריח של נייר ישן ושל תה צמחים. יעל עמדה באמצע החדר הקטן ולא ידעה במה להתחיל, כמו מי שנכנס אל מקום עבודה של אדם חי ומחכה שיגיע ויגיד לו איפה לשבת.

השולחן היה מסודר כמו שאמא הייתה מסדרת: מחברת גדולה בצד שמאל, עט כחול בצד ימין, מחשב סגור באמצע. מאחוריו ארון עם שמונה קלסרים, וכל אחד נושא תווית ובה שנה. בקלסר של השנה האחרונה, בעמוד הראשון, בכתב ידה: "יתרה בקופה: 4,310 ₪. חובות: אין. לקוחות פעילים: 3."

יעל ישבה, ובשעה הבאה קראה. לא כמו שקוראים מסמכים, אלא כמו שמחפשים אדם.

לפי הדפים, הפעילות הייתה פשוטה ומדויקת. שלוש חברות קטנות בעיר העבירו הזמנות של הרכבה ואריזה, והנשים באולם הירוק, בשעות הבוקר, ביצעו אותן. אחר הצהריים, בנגרייה, גברים למדו מלאכה ועבדו על הזמנות קטנות של ריהוט. כל מי שהשלים ארבעה חודשים קיבל מלגת התמחות אצל מעסיק בעיר, ואמא שילמה מלגה על התחלת העבודה, כדי שהמעסיק לא יפחד לקחת אדם שעוד לא הוכיח. ההכנסות כיסו שני שלישים מההוצאות. השליש האחרון, מהכיס של אמא.

יעל פתחה את קלסר הנהלים. שלושים ושניים עמודים, ממוספרים. נהלי בטיחות בנגרייה. סדרי כניסה ויציאה. כללי חלוקה בין הנשים לגברים: שעות נפרדות, מנהלות עבודה נפרדות, ורק במשרד, מאחורי דלת סגורה, מפגש מנהלי אחד בשבוע. נוהל טיפול בחילוקי דעות: שלושה שלבים.

היא קראה את שלושת השלבים פעמיים. אחר כך הניחה את היד על הדף.

זה היה הכתב שלה. לא הכתב עצמו, אלא הדרך: כל פסקה נפתחת בהגדרה, כל הגדרה מובילה לפעולה. היא ישבה שנים בישיבות הצוות של בית הספר וכתבה נהלים כאלה, ותמיד חשבה שהיא המציאה אותם. עכשיו ידעה מאיפה בא הדבר: מהמטבח, כשהייתה בת שתים־עשרה, ואמא הציבה על המקרר "לוח תורנויות" בכתב ידה, מחולק לפי ימים.

היא רצתה לשמוח, ולא הצליחה. כי בעמוד האחרון של הקלסר, מתחת לכל הסדר הזה, הייתה שורה אחת בלי מספר, בכתב קטן יותר ורועד: "מי ימשיך כשאני לא אהיה?" ואחריה כלום.

בתחתית הארון מצאה תיקייה דקה, כחולה, ועליה "חידושים": שלוש טיוטות של הסכמים, ובשוליים כתב ידה של אמא. הראשונה הייתה מלאה בהערות. השנייה בחצייה. בשלישית, בסעיף השישי, נקטע משפט באמצע מילה: "לשאול את גדי אם אפשר להוסיף סעיף על ציוד, כי הוא" ושום דבר אחריו.

יעל הניחה את הדף על השולחן והשאירה עליו את ידה, כאילו מישהו עוד עלול להמשיך אותו.

* * *

בשעה אחת עשרה וחצי ירדה יעל לחפש מים, ומצאה את עצמה בפרוזדור הצר שמחבר את הגלריה לדלת הירוקה. מעבר לדלת נשמע רחש נייר וסרט דבק שנתלש מהגליל, ומתחת לזה קול של אישה שסיפרה על חתונה, ונשים אחדות שצחקו בבת אחת. הריח עלה גם דרך הסדק: קרטון, קפה נמס, ושמץ של קרם ידיים.

יעל הניחה יד על הידית ולא לחצה.

בחלון הקטן שבדלת נראה שולחן ארוך, שמונה נשים בסינרים אפורים, ולפני כל אחת ערימה. ליד הקיר ספר רישום פתוח על שולחן קטן. ובפינה, ליד הדלת עצמה, כיסא פלסטיק לבן, ועל גבו מעיל צמר אפור, מקופל לשניים, כמו שמקפלים כשחוזרים מהפסקה.

המעיל של אמא. יעל הכירה את הכפתור החסר בכיס.

היא ראתה את עצמה נכנסת. שלום, אני הבת, אל תפסיקו בשבילי. ואחר כך, בלי ברירה, שואלת: כמה אתן עובדות ביום, מי מביא את הקרטון, מה קורה כשחסר. הטבלה כבר חיכתה בראשה, שלוש עמודות, חמש שורות. הנשים יענו בנימוס, ואחר כך ישתתקו, כמו כיתה שנכנס אליה מפקח.

היא הסירה את היד מהידית.

לפני המדרגה האחרונה עצרה פעם נוספת והקשיבה לצחוק מבעד לדלת. הוא לא פסק כשעמדה שם. הוא גם לא נחלש. הוא המשיך, כאילו אין קשר בין מה שמתנהל בפנים לבין מי שעומד בפרוזדור, ויעל, שכל חייה הייתה הדבר שסביבו הכול מסתובב, לא ידעה מה לעשות בזה.

* * *

גדי עמד ליד שולחן העבודה הרביעי, ולא הבין למה הוא נעצר שם.

שלושת השולחנות הראשונים היו רגילים, כבדים, ברגליים עבות. הרביעי היה נמוך יותר, דק יותר, בגובה שאפשר להתאים. ברגליים שלו היו חורים ומסמרות, ולכל צד היה מלחצת, אחת שמאלית ואחת ימנית. הוא הכיר את הפתרון הזה. הוא עצמו המציא אותו.

הוא התכופף, וראה מתחת למשטח, חרוט בעט צריבה, בכתב ילדותי: "ג.ב. 2019".

"אצלנו קוראים לזה שולחן גדי," אמר שמעון בפתח.

גדי לא הסתובב. "מי קורא?"

"כולם. כל מי שלמד כאן."

"מי בנה אותו?"

"הראשון שלמד. דני. הוא כבר לא בנגרייה. עובד בבית חרושת בצפון." שמעון התקרב. "יש לך משהו בקיר. תראה."

גדי הסתובב. על הקיר מעל השולחן, תחת זכוכית, בין שני ברגים, הייתה תלויה מפית נייר של בית קפה, מקומטת, מוכתמת, עם ציור בעט כחול: שרטוט של שולחן בגובה מתכוונן, מלחצות בשני הצדדים, ושורה של חישובים בכתב שלו. בתחתית המפית, בכתב אחר, כתב ידה של אמא: "גדי, 14.3. לבנות."

הוא זכר. לפני שבע שנים, בבית קפה עם אמא, בזמן שחיכו להזמנה, צייר מפית כדי להסביר לה למה הנגרים בעבודה שלו סובלים מכאבי גב. היא הסתכלה, אמרה "מעניין," ושמה את המפית בתיק. הוא לא חשב על זה מאז.

הוא ישב על ארגז ליד השולחן. לא הבין למה הברכיים נחלשו.

"מי יעבוד שם," אמר בקול נמוך.

"סליחה?"

"כלום. משהו שהיא אמרה לי פעם." הוא הביט בשולחן. מי יעבוד שם. לא שאלה כמה. שאלה אם הוא רואה את האנשים. ואולי, אולי, שאלה אם הוא יבוא לראות אותם בעצמו.

הוא ניגב את העיניים בשרוול. שמעון הסתכל על הרצפה ונתן לו זמן.

* * *

החדר שמתחת לגרם המדרגות היה צר וקריר, בלי חלון, עם שלושה ארונות מתכת מכוסים אבק קל. על כל מדף תיקיות, וסיכה קטנה על כל אחת: שם פרטי ושנה.

עומר לא פתח את הראשונה. הוא עמד, והקשיב לחדר. בקצה, על מדף נפרד, מצא מכשיר הקלטה קטן, מהדגם הישן ששימש מורים בשיעורים, ובתוכו קלטת.

הוא לחץ.

"...ומה היית רוצה?"

הקול של אמא.

לא קול של בית חולים, לא של מכתב, לא של זיכרון. שלה, חם, עם העצירה הקטנה בסוף כל שאלה, כאילו מחכה שהשואל עצמו ישמע אותה. הברכיים שלו כשלו, והוא התיישב על הרצפה, עם גבו אל הארון.

"אני לא יודע," ענה גבר צעיר. "אני לא יודע מה אני רוצה."

"טוב," אמרה אמא. "אז נתחיל מזה."

הוא האזין עד סוף הצד של הקלטת. דקות ארוכות. הקול של הגבר הצעיר התחיל כבוי והסתיים אחרת: לא מאושר, אבל נוכח, כמו חדר שמישהו הדליק בו אור קטן. עומר לא זכר מתי לאחרונה הקשיבו למישהו כך, בלי לבקש ממנו להיות משהו אחר.

הוא פתח את התיקייה הראשונה. בפנים, בכתב היד של אמא, דף אחרי דף: פגישה ראשונה, ארבע שאלות. שיחה שנייה. הערה: "הביא גיטרה. לא ניגן. לשאול שוב." ושוב: "ניגן. שני חלקים בלבד. מי יכול להקשיב?" ושורה בשוליים, מוקפת בעיגול: "עומר."

הוא הסתכל על השם שלו.

היא לא כתבה "לבקש מעומר". לא כתבה "עומר ילמד". רק שם, בעיגול, עם סימן שאלה קטן. כאילו הניחה אותו על שולחן ליד כל השאר, לראות אם יגיע.

"אני כאן," אמר עומר, בלי לדעת למי.

* * *

הם נפגשו שוב בצהריים, בלי תיאום, ויצאו שלושתם אל החצר, ושמעון הביא להם שקית עם סנדוויצ'ים וקנקן תה. התיישבו על ערימת הפלטות, כל אחד עם מה שהביא.

יעל הניחה את הקלסר שלה. גדי פרס את המפית. עומר שם את המכשיר הקטן ולחץ.

"...אז נתחיל מזה."

איש לא דיבר. השמש העבירה אור צהוב על הפלטות, ויעל הסתכלה על שני אחיה, האחד עם המפית, השני עם הקול, ועל הקלסר שבידה. היא ראתה: הקלסר שלה, המפית שלו, הקול שלו. שלושה חלקים של דבר אחד, ושום חלק לא עמד בלי האחרים.

היא לא אמרה את זה. ידעה שאם תגיד, זה ייקבע, יהפוך לנוהל.

מהקומה העליונה הגיע שוב הצלצול, חד, קבוע. הפעם הם הסתכלו זה על זה, שלושתם, ואף אחד לא קם. ולא ידעו מי מהם אמור לענות.