פרק ו'

הדלת הראשית של רחוב הנפח 14 הייתה אפורה, מתכתית, ללא שלט, כמו שגדי זכר אותה מאה פעמים מהחלון של הטנדר. הפעם הוא עמד מולה ברגל, בשבע וחצי בבוקר, עם קור בכפות הידיים.

אף אחד לא אמר דבר. יעל החזיקה את המפתח הכסוף בין שתי אצבעות, עומר התבונן בקצה הרחוב.

"הדלת הזאת לא נפתחת," אמר.

"אני רואה."

"אין בה חור מפתח."

"אני רואה, גדי."

מימין, בצד המבנה, עלה גרם מדרגות מתכת אל קומה שנייה. בצד שמאל, ירוק, צבוע טרי, פתח צדדי שעליו שלט קטן: "אולם אריזה — א'–ה', 8:00–13:00." ומתחתיו, בדף מודפס ומוקף בניילון: "כניסה לנשים מהצד הירוק. נגרייה: א'–ה', 15:00–20:00, כניסה מהחצר."

"היא חילקה," אמר עומר, והתחיל לצחוק בשקט. "אמא חילקה לפי שעות. לפי כניסות. היא תכננה."

"היא תכננה את הכול," אמרה יעל.

הם הלכו אל החצר, מאחור, בין ערימות פלטות מכוסות ברזנט. בקצה, דלת פלדה עם מנעול כבד. גדי הכיר אותו מיד. מנעול של מי שיודע מה הוא נועל. הוא הוציא את המפתח השחור שלו.

הוא פתח, והמנעול ענה בשקט, בלי להתנגד.

ואז, מעבר לפינה, ליד ערימת הברזנט, ראה אותו.

האיש עם הכובע. גבוה, כבד כתפיים, ישב על ארגז פלסטיק עם תרמוס בין הברכיים ושקית נייר מקופלת על הירך. כשראה אותם קם, לאט, והסיר את הכובע.

"בוקר טוב," אמר.

גדי הרגיש את הגב מתיישר. "מי אתה?"

"שמעון." הוא הושיט יד, ושוב משך אותה, כאילו הבין שהיא מלוכלכת מדי. "אני... אני בא כל בוקר בשבע וחצי, מאז שנפטרה. ידעתי שמישהו מכם יגיע, לא ידעתי מתי."

"אתה הגעת להלוויה," אמרה יעל.

"הגעתי." הוא הסתכל על הכובע. "לא רציתי להפריע."

"איך הכרת את אמא?"

שמעון לא ענה מיד. הוא פתח את התרמוס, מזג מעט לכוס קטנה, והושיט אותה לעומר, שלקח בלי להבין למה. "היא אמרה," אמר, "שאתם תגיעו כשתגיעו. ושאני לא אסביר. שאתם תראו לבד."

"אתה לא יכול פשוט להגיד לנו מה זה?" אמר גדי.

"אני יכול." שמעון חייך חצי חיוך. "אבל היא ביקשה."

הוא נשען על הקיר. גדי הרגיש שהוא עומד מול אדם שמצליח לשתוק בלי לשקר, מיומנות שרוב האנשים לא ידעו, והוא עצמו פחות מכולם.

"בואו," אמר שמעון. "אני אדליק את האורות."

* * *

הלוח החשמלי היה מסודר, כל מפסק מסומן בכתב יד קטן וברור. שמעון הרים את הידית, והנורות הלבנות נדלקו אחת אחרי אחת, מהחצר אל העומק, כמו מי שמעיר את כולם.

גדי נכנס ראשון. הוא התכוון להישאר ליד הדלת, אבל הרגליים המשיכו.

אולם ארוך, נמוך, ובו ארבעה שולחנות עבודה מעץ גולמי, מעובדים בידיים. מעליהם לוח מחורר שעליו כלים תלויים, וסביב כל כלי קו שחור מצויר, צורה של מה שחסר. מסור, מקדחה, פלס, פטיש, מקצועה. ליד הכלים, בכתב היד של אמא, לא של מישהו אחר, הכרטיסיות הקטנות: "מסור יד — בבדיקה", "מקדחת עמוד — לא לשימוש בלי ליווי".

הוא ניגש אל שולחן העבודה הראשון ועבר באצבעות על המשטח. חלק. מוברש. מישהו עבד על זה שעות.

על הקיר שמאחורי השולחן, על לוח שעם, היה תלוי דף בכתב ידה של אמא, מודבק בארבע פינות בנייר דבק שהצהיב: "כללי הנגרייה". גדי קרא אותם בשפתיים נעות, כמו תלמיד. "1. כל כלי חוזר למקומו לפני שהולכים. 2. מי שטעה, מספר. מי שנפגע, מספר מיד. 3. מי שלא יודע, שואל. מי ששואל, לא מתבייש. 4. מי שעייף, עוצר. עייפות היא לא כישלון." מתחת, בכתב קטן יותר, כמו הערה לעצמה: "סעיף 4 — לחזור על זה כל שבוע."

הוא קרא את הסעיף האחרון פעמיים. אחר כך הסתובב אל הפתח, כאילו מישהו עומד שם ושואל אותו משהו.

"איך זה ייתכן?" אמר, בלי לפנות לאיש. "זה ציוד שעולה עשרות אלפים. מסור שולחן, מקדחת עמוד. פה יש שני מסורי שולחן. מי מימן את זה? מאיפה?"

"היא קנתה יד שנייה," אמר שמעון מאחור. "הרבה. ביקשה מאנשים. אחד חיפש לה, אחד תיקן."

"מי עבד כאן?"

"הרבה. אנשים באו בשעות אחרי הצהריים. כמה ימים בשבוע. יש כאלה שנשארו, יש כאלה שהלכו למקומות אחרים."

גדי הסתובב. באחד הקירות ראה לוח שנה גדול, כל חודש בנפרד, ובו שמות בעיגול כחול: "ד'", "מ'", "ש'", עם תאריכים ועם סימנים קטנים: ✓ ליד חלקם, ו־? ליד אחרים. הוא לא הבין מה זה. אבל משהו בו כבר התחיל להבין, בגב, בכתפיים, בחלק שמקדים את המחשבה.

"גדי," קראה יעל מהפתח. היא עמדה מול גרם מדרגות מתכת פנימי שעלה לגלריה. "יש כאן דלת. עם מנעול כסוף."

"זה שלך."

"אני יודעת."

"לכי."

היא הסתכלה עליו רגע. לא אמרה דבר. ועלתה.

* * *

הם נפגשו שוב אחרי עשרים דקות, בלי להתאמץ, באמצע האולם, כמו שלושה אנשים שעמדו במרחק מהמרכז ונמשכו אליו.

יעל ירדה ראשונה, ובידה תיקייה עבה. גדי לא ראה אותה כך אף פעם: לא כמנהלת, לא כאחות גדולה, אלא כמי שהולכת על קרח. "למעלה יש משרד," אמרה. "מחשב, טלפון, שולחן. קלסרים. הכול מסודר. הכול. ויש שם..." היא פתחה את התיקייה. "הסכמי שכירות. טפסי מלגה. רשימות. כל מי שנרשם, כל מי שהתקבל. יש שם כמעט מאתיים שמות."

"מאתיים," אמר עומר.

"במשך שמונה שנים."

עומר ירד אחרון, מהמסדרון שמתחת לגרם המדרגות, ואצבע אחת על שפתיו. "שם יש דלת קטנה," אמר. "מנעול ישן, בלי שום סימן. ניסיתי את המפתח שלי." הוא הוציא מהכיס את המפתח הצהוב, השחוק בשיניים, והחזיק אותו בין שתי אצבעות כמו שמחזיקים דבר חי. "הוא נכנס בלי להתנגד. הסתובב פעם אחת, כאילו הדלת חיכתה לו." הוא בלע. "חדר קטן. ארונות. בכל ארון תיקיות, ועל כל תיקייה שם. וביד של אמא, בכל אחת, כמה שורות."

"מה כתוב?" שאל גדי.

"לא קראתי. יש לי חשש."

"חשש ממה?"

"שיהיה כתוב עליי."

לפני שהספיק מישהו לענות, צלצל טלפון.

הצליל היה חד ומיושן, פעמון של קו קבוע, והוא הגיע מלמעלה, מהמשרד, ובקע אל האולם כולו. פעם. פעמיים. שלוש.

יעל הסתכלה עליהם. אחר כך, בלי להתייעץ, רצה במעלה גרם המדרגות.

הם שמעו את הרמת השפופרת, ואת קולה, נמוך מדי לשמוע מילים. אחרי רגע, כשנשמע שוב צעד, היא הופיעה בראש המדרגות, ובפנים שלה משהו שלא היה שם מעולם: בלבול גמור, ופתאום, כמו קרח שנסדק, חיוך קטן ומבוהל.

"זה בחור," אמרה. "אמר שהוא מתקשר לשאול... אם ההדרכה של יום שלישי עדיין מתקיימת."

"מה ענית?" שאל גדי.

"לא ידעתי." היא הניחה יד על המעקה. "אמרתי שאחזור אליו."