פרק ה'

הדפים הגיעו משפירא ביום ראשון בערב, בקובץ אחד: שמונה שנים של חשבון בנק. יעל פרסה אותם על שולחן המטבח של אמא, מתחת לאור הצהוב, וישבה מולם עם עט אדום, כפי שישבה מול טפסים עשרים שנה.

אלי הניח לידה כוס תה ולא התקרב לשולחן. עשרים שנות נישואים לימדו אותו את המרחק הנכון בין כוס תה לבין דפים ששייכים לה.

"הבנות ישנות," אמר.

"תודה."

"גם את אמורה."

"עוד שעה." היא לא הרימה את הראש. "יש כאן שמונה שנים. אם לא אעבור על זה עכשיו, זה יחכה לי בראש כל הלילה."

"זה יחכה גם אחרי שינה," אמר אלי. "אבל בסדר."

הוא נשאר בפתח המטבח. עומד, ידיים בכיסים, איש שחשב בשקט ומעולם לא הרגיש צורך להסביר לה מה. "בימים האחרונים," אמר, "את מדברת עליה כמו על תיק שצריך לסגור."

"מה זה אמור להיות?"

"שום דבר. אמרתי."

"אלי."

"הלכת איתה לכל הרופאים, יעל. עשית מה שצריך. אל תחפשי עכשיו מי עשה פחות."

הוא יצא. היא נשארה עם הדף הפתוח ועם הקול שלו. הוא צדק. זה היה הדבר המעצבן ביותר בו.

בשעה הראשונה לא מצאה כלום. הפקדות של קצבה. הוצאות של בית. חשמל, מים, תרופות, מכולת. ואז, כשהעבירה את האצבע לאורך העמודה, ראתה שהיא שם: שורה אחת שחזרה בכל חודש, ב־1 בחודש, באותו סכום. "ח.ר. השכרות". שישה אלף וארבע מאות שקל. שמונה שנים, תשעים ושישה חודשים בלי להחסיר.

אחריה, ב־10 בחודש, שורה שנייה: "מסלול — מלגות", שלושת אלפים. ובכל רבעון, קבוצה של העברות קטנות על שמות שלא הכירה, כל אחת על כמה מאות שקלים, עם הערה בשתי מילים: "מלגת התמחות".

היא הסתכלה בעמודת היתרה. יורדת. לאט, כמו שהמים יורדים בבריכה שמישהו פותח לה את הניקוז, אבל בלי הפסקה. אמא החזיקה פעם בחשבון הזה שישים אלף שקל, חיסכון של שנים. עכשיו נשארו שלושה.

את הרופאים ניהלה יעל. את הכסף ניהלה אמא, ופעם אחת בלבד, כשהציעה לעזור בטפסים, שמעה: "אני מסתדרת, יעלי."

יעל הניחה את העט.

היא ידעה מה היא רואה. ראתה את זה בבית הספר, כשהורה נכנס למשרד עם פנים אפורות ושואל איך אפשר לקבל החזר: אישה אלמנה, שנים של שקט, ופתאום תשלומים קבועים לאנשים שלא מוכרים לה. טלפון אחד. מישהו שמבטיח. מישהו שמבקש עוד קצת, בשביל הניירת, בשביל הרופא, בשביל ההוצאות.

אמא הייתה חכמה. אבל אמא הייתה גם בודדה. הקור הזה ישב כאן, בין המדפים עם התעודות.

* * *

גדי הגיע עשר דקות אחרי שהתקשרה. עומר, אחריו, עוד כמה. היא לא נתנה להם לשבת.

"הונו אותה," אמרה.

"מה?"

"שמונה שנים. הוראת קבע לגוף שאני לא מכירה. מסלול, מלגות. ובינתיים הכסף הלך." היא הצביעה על העמודה. "היא שילמה, ואף אחד לא ידע. תנו לי את המפתחות. אני אתקשר לשפירא, אני אפתח תלונה במשטרה..."

"יעל," אמר גדי.

"אל תגיד לי 'יעל'. אתה לא רואה? אישה בת שבעים ואחת. לבד. כל חודש..."

"יעל, זה לא הונאה."

"איך אתה יודע?"

"כי..." גדי הסתכל על עומר, ועומר הסתכל על הרצפה. "כי לפי הריח, זו נגרייה."

"איזה ריח?"

גדי סיפר. עומר, בשקט, השלים. היא הקשיבה, וראתה את הפנים שלה נשקפות בחלון המטבח, מתחת לאור, קפואות. כשסיימו, שאלה אותו, רק אותו:

"בימי שלישי."

"כן."

"בשלוש."

"בערך."

"שמונה שנים."

"לא ידעתי שמונה."

"ידעת שהיא יוצאת. שבוע אחרי שבוע. ידעת." הקול שלה עדיין היה שקט, אך הוא התכווץ, והיא לא עצרה. "ואתה היית הקרוב אליה. התקשרה אליך בכל יום, לא אליי, לא אליו. ושמונה שנים לא שאלת לאן היא הולכת."

"יעל, די," אמר גדי.

"אני לא מדברת איתך."

"אז אני מדבר איתך."

"לא שאלת!" פרצה, והמילים יצאו גבוהות מדי. "שאלת על הכול. מה אכלה, אם ישנה, אם כואב לה. הכול. ואת הדבר היחיד ששווה לשאול..."

"אני יודע," אמר עומר.

הוא עמד כמו אדם שחוזר מרחוק ומגלה שהבית זז. "אני יודע שלא שאלתי. את חושבת שאני לא יודע? כל לילה אני מסתכל על התקרה וחושב על זה. היא הייתה עומדת בפתח, עם התיק. והייתי יכול לשאול 'לאן?' ולא שאלתי. את יודעת למה? כי ידעתי שהיא רוצה שאשאל, וידעתי שאם אשאל, זה יהיה שלי."

"מה זה אומר?"

"זה אומר שאתן לך עוד פעם תשובה שאין לה הסבר, ואת תתקני אותה."

השקט התארך. מהחצר נשמע כלב נובח, רחוק.

"אני לא מתקנת," אמרה יעל.

עומר הסתכל עליה. לא אמר דבר. גדי אמר, בעדינות מפתיעה: "בסוף, יעל, את כן."

היא רצתה לענות. רצתה להסביר שהיא רק מנסה לסדר, רק מנסה לראות לאן הולך הכסף, רק רוצה שמישהו יהיה אחראי כשכל השאר מתפרק. אבל כשפתחה את הפה, ראתה את עומר, שעמד שם עם הידיים לצדדים, חסר הגנה, ושמעה את עצמה בראש, בקול של אמא, אומרת "אל תתאמצי, יעלי".

היא סגרה את הפה.

עמדו שלושתם סביב השולחן, ובאור הצהוב נראו כמו שלוש צלליות שנדבקו זו לזו בלי שרצו.

"ח.ר. השכרות," אמרה סוף סוף, במין קול שכמעט לא היה שלה. היא הרימה את הדף. "יש כתובת. הם משלמים לבעל המבנה, ואם יש בעל מבנה, יש מבנה." היא הפכה את הדף, מצאה את שורת ההפניה בתחתית. "רחוב הנפח, ארבע־עשרה."

גדי נעמד.

"מה?"

"מה זה?" שאלה יעל.

"רחוב הנפח," אמר גדי, והפנים שלו התרוקנו מצבע. "זה... יעל, זה הרחוב. המבנה שסיפרתי לך עליו. המבנה שהסתכלתי עליו כל השנים. הצד הצפוני, ליד המסגריות. אני עובר שם כל שבוע בדרך לספק."

"מבנה ריק."

"נראה ריק. אין שלט. הדלת הראשית תמיד סגורה. חשבתי שהוא נטוש." הוא פתח את הידיים ולא ידע מה לעשות בהן. "עברתי שם מאה פעם. מאה פעם, ואמא..."

הוא לא סיים.

"אמא הייתה שם," אמר עומר.

"בימי שלישי," אמרה יעל.

היא רצתה לצחוק, או לבכות, ולא הצליחה אף אחד מהם. במקום זה אספה את הדפים, בסדר, כרונולוגי, כמו שאספה תמיד, והידיים שלה רעדו.

"מחר," אמרה.

"בבוקר," אמר גדי.

"אני אתקשר לשפירא. אני אבקש..."

"לא," אמר עומר.

שניהם הסתכלו עליו.

"שלא תבקשי מאף אחד. אנחנו הולכים. שלושתנו. עם המפתחות."

יעל פתחה את הטלפון, לראות את הטבלה, לכתוב: מי, מתי, באיזה רכב. האצבע שלה עמדה מעל התא הריק בעמודה השלישית.

היא כתבה: מחר. שלושתנו.

ולא הוסיפה כלום.