פרק ד'

הנסח הגיע ביום רביעי בערב, בשתי שורות בדוא"ל מחבר של גדי שעובד בעירייה: מגרש אחד, מאתיים וחמישים מטר, נרשם ב־1995 על שם אבא ואמא, והועבר לרוכש אחר ב־2004. אחר כך, כלום. אמא לא הייתה רשומה כבעלים של שום דבר מלבד הדירה.

"אז זה מה שהיה," אמר גדי בטלפון. "זה המגרש שדיברה עליו. כבר לא שלה."

"אז נגמר," אמר עומר.

"אני רוצה לראות אותו."

"גדי, מה נראה שם?"

"אני רוצה לראות אותו."

* * *

ביום חמישי אחר הצהריים ישב עומר ליד הפסנתר הישן במרכז הקהילתי, ואורי, בן עשר, ניגן את הסונטינה בפעם השלישית ונתקע באותו מקום בדיוק. התו השביעי בתיבה הרביעית. האצבע השלישית של היד הימנית נחתה כל פעם על הקליד השכן, והצליל יצא עכור, כמו מים שמישהו בחש.

שתי מילים היו מספיקות כדי לתקן. עומר שתק.

"שוב טעיתי," אמר אורי.

"שמעת?"

"שמעתי."

"אז תן לאוזן לעבוד."

הילד ניגן שוב ונתקע. ניגן שוב, ועצר שני תווים לפני, הניח את היד בחיקו והסתכל על הקלידים כאילו הם חייבים לו משהו. עומר חיכה. מבעד לדלת הזכוכית עמדה אמא של אורי עם טופס ביד, ציפורן אחת מקישה על רצועת התיק.

כשהשיעור נגמר נכנסה. "אז מה, נרשום אותו למבחן של חנוכה? צריך להחזיר את הטופס עד יום ראשון."

"הוא מוכן," אמר עומר, "ולא מוכן."

"זו לא תשובה, מורה."

"אני יודע." הוא קיפל את דף התווים לארבע, ופתח אותו שוב. "בואי נדבר ביום ראשון."

היא הסתכלה עליו כמו שהסתכלו עליו כולם בשנים האחרונות, בסבלנות של מי שלמדה שזה כל מה שתקבל. אורי חבש את הכובע ועמד בפתח, התיק על כתף אחת. "מורה, אתה יודע איפה אני טועה?"

"כן."

"למה לא אמרת?"

"רציתי לראות אם תמצא לבד."

"ולא מצאתי."

"עוד לא," אמר עומר.

הילד הנהן ויצא. עומר נשאר ליד הפסנתר הפתוח, והמשפט ישב בחזה שלו כמו מטבע שהוחלף: כל פעם שהוא נותן לילד לגלות לבד, הוא לא מלמד. הוא מחכה שהזמן יעשה את העבודה במקומו.

הטלפון רטט על המכסה. גדי: "מחר ב־6:30 אצלך."

הוא כתב: "בסדר."

* * *

בשישי בבוקר, לפני שהשמש התחממה, עמד הטנדר מתחת לבניין של עומר. עומר ירד עם התיק, ונכנס לתוך ריח של סיגריות שגדי הפסיק לעשן לפני שנה והמשיך להחזיק בלי להדליק. על מושב הנוסע היה מונח סנדוויץ' עטוף בעיתון.

"אמרת שלא אכלת," אמר גדי.

"אמרתי שאין לי תיאבון."

"זה אותו דבר."

"זה לא אותו דבר."

הם נסעו. עומר הקשיב למנוע, כמו שתמיד הקשיב לכל דבר: חריקה קלה בבולם השמאלי, שיעול בהילוך שלישי. הוא ידע לזהות רכב לפי הצליל שלו, ידע לשמוע אם תלמיד שכח את התו הנכון עוד לפני שהאצבע נגעה בקליד. אבל אם הייתם שואלים אותו איפה הוא רוצה לאכול, או לאן ללכת בקיץ, או אם לחתום על שנת לימודים נוספת במרכז, הוא לא היה שומע שום קול בתוכו. רק שקט, ורצון להיות במקום אחר.

"הפנה שמאלה כאן," אמר גדי.

"אני לא נוהג."

"אני יודע שאתה לא נוהג. אני אומר לעצמי."

בצד הדרך נגמרו הבתים, ונשארו שדות קצורים, ואחריהם מחסן גדול ובו שלט מתקלף. המגרש היה בעצם שטח אחרי המחסן, מוקף גדר רשת, ובו שני מכלי אשפה וערימת ברזלים. גדי עצר בשולי הדרך, יצא, והלך אל הגדר.

"זה כאן," אמר. "אני זוכר. אבא הביא אותנו ביום שישי. הוא פרס מפה על מכסה המנוע."

עומר הלך אחריו. הוא לא זכר את זה בכלל. הוא היה בן שבע, אולי שמונה, ולא נשאר לו מהיום הזה אלא תחושת חום בראש וקול של ציפורים.

"היא עמדה כאן," אמר גדי. "פה, ליד העמוד. עם הכובע הלבן שלה."

"לא זוכר."

"בטח שלא. אתה היית עסוק בלהסתכל על נמלים."

עומר חייך. גדי נשען על הגדר בשתי ידיים והסתכל על המגרש הריק. במשך רגע ארוך נראה לעומר כמו ילד שמחכה למישהו שלא יבוא.

"אני לא מבין," אמר גדי. "היא שמרה על המגרש הזה תשע שנים. אחר כך מכרה. ואחר כך שמרה מפתח. שלושה. אני לא מצליח לחבר."

"אולי זה לא מתחבר."

"הכול מתחבר. אין דבר שלא."

"גדי."

"מה?"

"אתה לא באמת מחפש מגרש."

גדי לא ענה. הוא הוציא את הסנדוויץ' מהעיתון, שבר אותו לשניים ושם חצי בידו של עומר. אכלו בעמידה, ליד הגדר, בלי מילה. הרוח הביאה ריח של אדמה חרושה.

"אני רוצה," אמר גדי בסוף, "שהיא תגיד לי שעשיתי נכון. זה הכול. לא שיש לי תוכנית טובה. פשוט שעשיתי נכון." הוא אכל עוד ביס. "מגוחך."

"לא."

"מגוחך. בן שלושים ושמונה."

"אני בן שלושים ושתיים," אמר עומר, "ומחזיק משקפיים של אמא ביד כבר שבועיים."

גדי הסתכל עליו, והפעם לא היה בעיניו שום דבר מהחיוך המכסה. עומר הוציא את המשקפיים מהכיס, אלה עם המסגרת החומה, ופתח אותם לפניו, בין שניהם, כמו שמציגים עדות.

"כשהיא חזרה בימי שלישי," אמר, "היה לה ריח."

"איזה ריח?"

"לא יודע. אני תמיד שמתי לב לריחות, וזה היה ריח שלא התאים לה. לא של בית, לא של בית כנסת, לא של חנות." הוא סובב את המשקפיים. "עץ. נסורת, אולי. ושמן. כמו מכונה."

גדי קפא עם היד באוויר. "מה אמרת?"

"עץ ושמן."

"אתה בטוח?"

"לא הייתי בטוח אז. אני שואל את עצמי מאז הלוויה למה לא שאלתי."

"עץ ושמן," חזר גדי, והלך כמה צעדים על החצץ, ופנה בחזרה. "עומר. אתה יודע מה זה? זה הריח של הטנדר שלי. זה הריח של כל פועל שאני מכיר." הוא דיבר בקול נמוך, ומהר. "אמא הייתה בקרבת עץ ושמן בימי שלישי. שמונה שנים. כל שבוע."

"לא אמרתי שמונה."

"אבל זה מה שאמר שפירא. המפתחות נמסרו לו לפני שמונה שנים." גדי ניגב את הידיים בג'ינס. "נגרייה. בית מלאכה. משהו כזה. לא מגרש, לא כספת. אמא ישבה בנגרייה."

"אמא לא ישבה בנגרייה."

"אז מה?"

עומר לא ידע. הוא ידע רק שאם הייתה אפשרות להתחיל לשאול את השאלה הזאת, הוא היה צריך להתחיל לפני שבועיים, או לפני חמש שנים, או ביום שבו עמד בפתח והסתכל על אמא מרימה את התיק החום ויוצאת, ופתח את הפה, וסגר.

"למה לא שאלת?" אמר גדי. לא כמו שיעל הייתה שואלת. בקול של מי שבאמת רוצה לדעת.

"כי אם הייתי שואל, היא הייתה מספרת," אמר עומר. "והייתי צריך לעשות משהו."

הוא לא ידע שהוא עומד לומר את זה. גדי הסתכל עליו זמן ארוך. אחר כך אמר, בשקט: "אתה בורח. מגיל חמש."

"אני יודע."

"אתה מבין הכול. אתה מבין אנשים, אתה שומע איך הם מרגישים עוד לפני שהם פותחים את הפה. ואז, ברגע שצריך להחליט..." גדי הניף יד, כמו מישהו שמגרש זבוב. "נעלם."

"זה לא יפה לשמוע."

"זה לא יפה להגיד. אבל זה נכון."

הם עמדו עוד רגע. מהמחסן יצא פועל על טרקטור קטן, והחל להזיז ערימת ברזלים. הקול היה צורם, וגדי פתח את הדלת של הטנדר.

"בוא," אמר. "אני רוצה לעבור על כל הנגריות בעיר. הכול. מי שמקבל מתנדבים, מי שיש לו חשבונות עם אמא."

"גדי, זה לא..."

"יש לך משהו יותר טוב?"

עומר הסתכל על המשקפיים בידו. הוא לא היה חייב לענות. אבל לראשונה בימים האלה, בשקט שלפני התשובה, הרגיש משהו זז בתוכו, כמו מיתר שמישהו מותח.

"אנחנו צריכים את יעל," אמר.

"יעל תארגן אותנו."

"יעל תתקן אותנו."

גדי צחק, פתאום, צחוק אמיתי, ראשון מהלוויה. "זה נכון," אמר. "אבל בלי זה לא נגיע לשום מקום."

עומר עלה לטנדר. כשהם חזרו לכביש, גדי הניח לרגע, בלי לומר דבר, יד גדולה ומחוספסת על העורף של אחיו הקטן, כמו שעשה לפני שלושים שנה, כשעמדו מול הים והוא פחד להיכנס.