פרק ג'

הסימן היה בתחתית מגירה בשידה של אמא, מתחת לקופסת הכפתורים: כרטיסיית קרטון קטנה, מוכתמת, ועליה בדיו כחול "214" וחתימת סניף. יעל הוציאה אותה בשתי אצבעות, כאילו עלולה להתפורר, וישבה על קצה המיטה של אמא, המיטה שאיש לא נגע בה מאז, עם כרית שעוד שמרה על שקע הראש.

אחרי עשרים שנה של ניהול בית ספר היא הכירה את התחושה: הרגע שבו הבעיה מפסיקה להיות בלתי ברורה ומתחילה להיות עניין של טיפול. היא צילמה את הכרטיסייה, שלחה לגדי "מחר ב־9, סניף הרצל", והוסיפה אחרי רגע: "בבקשה בזמן."

הוא הגיע בתשע ועשר. היא לא אמרה כלום. על החולצה שלו היה אבק לבן של גבס, והוא החזיק כוס קפה מהמכונה שבמסעדה ליד, שלא הציע לה.

הפקידה בסניף הובילה אותם אל מסדרון צר וקריר, אל קיר של תאים מתכתיים, ולקחה את הכרטיסייה בלי להרים גבה. "זה של גברת ברק. כן. הפיקדון פעיל. זה פיקדון משפחתי, רשום גם על שם המנוח."

"אנחנו היורשים," אמרה יעל, והראתה את הצוואה והתעודות. הפקידה בדקה ארבע דקות, שמונה חותמות, ושתי הערות על הנוהל. לבסוף הונחה על השולחן קופסת מתכת ארוכה, ואחרי שהפקידה יצאה ונשארו לבד בחדרון, גדי פתח את הכיסוי.

הוא שתק. יעל התכופפה לראות.

מעל הכול היה תיק קרטון עם חותמת "משרד הפנים", ובתוכו התעודות של אבא: תעודת זהות ישנה, דרכון שפג תוקפו לפני חמש־עשרה שנה, תעודת סיום מהחיל. מתחתיו חבילה קטנה של שטרות ישנים ושל אגרות חוב שיעל ידעה בדיוק כמה הן שוות: פחות ממה שאמא שילמה על שמירתן במשך השנים. ומתחת לזה שני מכתבים מקופלים, שאיש לא פתח, בכתב היד של אבא.

"זה הכול?" אמר גדי.

"זה הכול."

"שלושה מפתחות, וזה."

"המפתחות לא קשורים." היא ניסתה להכניס את המפתח הכסוף שלה לחור הקטן שבתחתית הקופסה, והוא נעצר בקצה, כמו אדם שמנסה להיכנס לבית של זרים. "הם לא מתאימים."

"ברור שהם לא מתאימים." גדי הפך את המכתבים בלי לפתוח אותם. "מה חשבת? שהיא תשאיר לנו הכול בפיקדון בבנק, בלי מכתב ובלי הסבר?"

"אתה צועק."

"אני לא צועק. אני אומר."

היא סגרה את הקופסה בעדינות. מכתבים של אבא. ביום אחר היו אוצר. עכשיו, כשהתברר שהפיקדון אינו מה שחיפשו, ידעה שלא תוכל לקרוא אותם בלי עוד טעם של אכזבה. ושמישהו מוכרח יום אחד לקרוא.

* * *

באותה שעה ישב עומר על רצפת חדר בקצה השכונה, בין תשעה נערים עם תופי יד, וניסה להקשיב לכולם בבת אחת.

כך הדריך תמיד: לא דיבר אלא כשהקצב נשבר. הנערים היו בני ארבע־עשרה, חמש־עשרה, ואף אחד מהם לא רצה להיות שם; ההורים רצו. וכל אחד סיפר, במכות שלו, מה עבר עליו בבוקר. מי שהתעורר מאוחר היכה חלש. מי שהתקוטט עם אחיו היכה מוקדם מדי. יואב שתק כבר חודש, ובאותו בוקר נתן מכה אחת בלבד בסוף כל תיבה, כמו נקודה.

המפתח הקטן היה בכיס, והאגודל של עומר חזר אליו שוב ושוב.

"מורה." ישראל, הצעיר מכולם, הרים יד. "אתה לא איתנו."

"אני פה."

"אתה מנגן מתוך מקום אחר."

עומר הפסיק. הוא הניח את התוף על הברכיים. "אתה צודק."

"אז איפה אתה?"

"בבנק," אמר, והנערים צחקו, כי חשבו שהוא מתבדח. הוא חייך איתם. כשהמשיכו, יואב הרים סוף־סוף את היד, ובמקום מכה אחת נתן שלוש, חלשות, כמי שבודק קרח. עומר לא עצר אותו ולא שיבח אותו. הוא ענה לו בשלוש מכות משלו, וברגע הזה היו שניהם שם, לגמרי.

בחצר, אחרי השיעור, חיכתה בטלפון הודעה מיעל, קצרה, בלי נקודה בסוף: "פיקדון עם דברים של אבא. לא קשור. אתקשר אחר כך". ומתחתיה, מגדי, מילה אחת: "כלום."

הוא קרא את שתיהן ולא ענה לאף אחת. האגודל חזר אל המפתח.

* * *

הם יצאו אל החניה, אל השמש הגבוהה של אמצע אוקטובר, ושניהם עמדו ליד הרכב של יעל בלי להיכנס.

"עומר לא בא," אמרה.

"הוא מלמד. יש לו את הקבוצה של יום ראשון."

"הוא אף פעם לא בא."

"הוא בא," אמר גדי. "הוא פשוט... מגיע מאוחר."

יעל פתחה את הדלת וישבה. אחרי רגע הוא נכנס מהצד השני, והריח של גבס ושל קפה מילא את הרכב. היא הניעה, ולא יצאה.

"אתה יכול לספר לי," אמרה, "מה זה היה אתמול? 'מי יעבוד שם'. עומר סיפר לי שאמרת משהו כזה."

"עומר לא סיפר לך כלום."

"אז אני שמעתי."

"שמעת מה?"

"לא שמעתי. ניחשתי." היא הפנתה אליו מבט. "אתה כבר מתוח מאז הלוויה. אתה אומר דברים שאין להם קשר."

גדי הביט בחלון. "היא שאלה אותי," אמר בסוף, "פעם, כשהראיתי לה תוכנית. לא שאלה כמה זה עולה. לא שאלה כמה נרוויח. שאלה מי יעבוד שם. ומאז..." הוא משך בכתף. "שנים אני חושב על זה."

יעל חיכתה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא סיפר לה משהו מאז הלוויה. מאז, אולי, הרבה לפני כן.

"אני חושבת," אמרה, והרגישה את המילים מתיישרות בפה כמו שורת תלמידים בכניסה, "שהיא רצתה לדעת אם חשבת על העובדים. זו שאלה טובה, גדי. מי שמנהל צריך לחשוב על זה. היא לא רצתה לפגוע. אולי אם הייתה מסבירה, אבל היא תמיד..."

"יעל."

"מה?"

"אני לא שאלתי מה היא התכוונה."

"אבל זה חשוב שתבין שהיא לא..."

"אני יודע מה את עושה," אמר גדי, בשקט כזה שכמעט לא שמעה אותו מעל המנוע. "את עושה את זה עכשיו. אני אומר לך משהו שכאב לי, ואת מסבירה לי למה אני טועה."

"אני לא אומרת שאתה טועה."

"את אומרת שאני צריך להבין אחרת."

הוא יצא מהרכב. היא ישבה והסתכלה על הידיים שלה על ההגה: עשר אצבעות אחוזות בחוזקה. מה כבר אמרה? שום דבר רע. עצה. הסבר. הוא עמד בחוץ וסגר את הדלת בעדינות, כמו שסוגרים דלת של חדר שבו ישן מישהו.

היא הורידה את החלון. "גדי."

"מה?"

"היא לא התקשרה אליי," אמרה יעל. "בחודש האחרון. לא פעם אחת."

הוא עמד שם, על המדרכה, עם הידיים בכיסים.

"כל שבוע הייתי לוקחת אותה לרופא. מזמינה תור. מתקשרת לקופה. ובשבוע האחרון, כשהייתה כבר בבית החולים, ביקשה שאביא לה משהו, ואני הבאתי, והיא אמרה 'אל תתאמצי, יעלי'. כאילו אני אורחת." הקול שלה היה שטוח, כמו שתמיד היה בדברים החשובים. "ועומר... היא התקשרה אליו כל יום. אני יודעת כי ראיתי ברשימת השיחות."

"את בדקת את הטלפון שלה."

"כן."

הוא נשען על הגג של הרכב, והיא ראתה אותו מבעד לחלון, גוף עייף בחולצה מלוכלכת. "אז שנינו," אמר.

"שנינו מה?"

"לא חשוב."

הוא נכנס שוב, הפעם בלי טריקה. הם נסעו.

בצומת, באור האדום, אמרה יעל: "תשאל אותי משהו על העסק שלך."

"מה?"

"את מה שהיא לא שאלה. תגיד לי את התוכנית, ואני אשאל."

גדי צחק, קצר, בלי שמחה. אחר כך אמר, "מבנה בצד הצפוני, ברחוב הנפח. שנים אני מסתכל עליו."

"כמה?"

"אל תשאלי כמה." הוא חייך. "בדיוק בגלל זה."

האור התחלף לירוק. מאחוריהם צפר מישהו. יעל לא שמה לב לשם הרחוב. הבוקר הזה היה קצת פחות בודד.