פרק ב'

בטבלה של יעל היו ארבע עמודות: מקום אפשרי, סבירות, מי בודק, מועד. גדי קרא אותה פעמיים על המסך של הטלפון, והעמודה השלישית לא השתנתה. בכל שורה, בכל תא, בצבע ירוק מסודר: יעל.

"את לא שמה אותי בכלום," אמר.

"שמתי אותך בשורה שבע." היא הצביעה על הטלוויזיה בסלון, שאלי חיבר אליה את המחשב. מוצאי שבת, אחרי הבדלה, וריחות הקפה והעוגה התערבבו בריח הדפים החמים מהמדפסת. "שורה שבע. בדיקת נכסים רשומים. אתה מכיר את הנדל"ן."

"אני מכיר שיפוצים."

"זה אותו דבר."

"זה לא אותו דבר, יעל, זה בכלל לא אותו דבר."

עומר ישב בקצה הספה, ליד הבת הקטנה של יעל, שנרדמה עם הראש על הכרית. הוא שתק. גדי ציפה שישתוק.

"בסדר," אמרה יעל, ופרשה את הידיים בתנועה שהכיר מהמסדרונות של בית הספר שלה. "יש לנו שלוש אפשרויות סבירות. כספת בבנק. תיבת פיקדון. או אחסנה של דברים שאמא לא רצתה שנמצא בבית. אני מציעה שנתחיל בבנק, כי אמא תמיד הייתה בבנק הזה, ואפשר לשאול."

"ומה עם קרקע?"

"איזו קרקע?"

"אמא קנתה קרקע. אני אומר לך. היא דיברה על זה לפני שאבא נפטר, שהם חשבו לקנות מגרש. הפכו את זה לחלום על בית שלישי. אבא נפטר, והיא לא ויתרה."

"אף פעם לא שמעתי על קרקע."

"כי את לא הקשבת."

זה יצא מהפה שלו לפני שחשב. עומר הרים מבט. יעל לא ענתה מיד, ובשקט שהשתרר שמע גדי את המקרר מזמזם במטבח.

"אז מתי היא סיפרה לך?" שאלה יעל בנימה שעברה לשפה המקצועית שלה, זו שבה מדברים עם הורים שהילד שלהם שוב לא הגיש שיעורים.

"אני לא זוכר. בקיץ. לפני שנתיים."

"לפני שנתיים. ואמרה את זה כך סתם. ולא רשמה, לא אמרה איפה, לא כלום."

"את חושבת שאני משקר?"

"אני חושבת שאתה מקווה."

גדי הרגיש את הלסת נסגרת. ליאת, אשתו, אמרה לו פעם שכשהוא כועס הוא נראה כמו אבא שלהם בתמונות, ולא התכוונה לכך כמחמאה. הוא הניח את הכוס על השולחן, בעדינות מוגזמת.

"ומה אתה חושב, עומר?" שאלה יעל. "תן לנו משהו."

עומר סובב את הכוס שלו בין האצבעות. "אני חושב," אמר לאט, "שאולי זה לא כסף."

"אז מה?"

"לא יודע. אולי זה משהו שהיא רצתה שנעשה. לא משהו שנקבל."

"זה יפה," אמר גדי. "זה ממש יפה. ומתי נשלם על זה את המשכנתא?"

"גדי."

"אני רק שואל. מישהו פה צריך לשאול."

יעל סגרה את המחשב. גדי הבין מה פירוש הדבר: הישיבה נגמרה, וההחלטות כבר התקבלו. "מחר אני הולכת לסניף," אמרה. "אתה בא איתי, גדי. לא כי אני צריכה אותך. כי אמא לא הייתה רוצה שנלך לבד."

"אמא," אמר גדי, "הייתה רוצה הרבה דברים."

הוא קם. עומר קם אחריו, בלי לשאול.

* * *

בחניה, מתחת לפנס שהבהב, גדי פתח את דלת הטנדר ולא נכנס.

"אתה בא?" שאל עומר.

"אני צריך שנייה."

הוא נשען על הדלת. האוויר היה קר מדי לאוקטובר. הוא חשב על חדר השינה של אמא, שלא נכנס אליו כל השבעה, ועל המגירה של השידה שאולי יש בה את התשובה, ועל המשפט שלא יכול היה להוציא מהראש.

לפני ארבע שנים הוא ישב מולה, באותו מטבח, עם תוכנית עסקית על חמישה עמודים. מבנה ישן ברחוב צדדי, שאפשר לקנות בזול ולשפץ ולהפוך לשלוש דירות. הוא עבד על התוכנית שלושה חודשים. חישב עלויות, שעות, פחת. הוא ידע שאין לה כסף להשקיע. הוא רק רצה שתסתכל ותגיד: גדי, זה רציני.

אמא קראה. לאט, כמו שקראה הכול, עם האצבע על השורות. הוא חשב שזה סימן טוב.

ואז הרימה את הראש ושאלה: "ומי יעבוד שם?"

"פועלים. אני אקח פועלים."

"כן, אבל מי?"

הוא לא הבין. הוא ענה משהו על קבלני משנה, על שכר, על אישורים. והיא הנהנה, ונגעה בגב היד שלו, ואמרה "אתה חכם, גדי", והחזירה לו את התוכנית. ולא שאלה עוד.

מאז, בכל פעם שחשב על זה, שמע רק את מה שלא נאמר. לא שאלה כמה. לא שאלה מתי. לא שאלה מה אם. היא שאלה מי יעבוד שם, כאילו כל השאר לא היה חשוב, ועד היום לא ידע אם התעניינה בו או התעלמה ממנו.

"אתה חושב שהיא שמה אותנו במבחן?" שאל עומר.

"אני חושב שהיא שמה את יעל באחריות. כמו תמיד."

"גדי."

"מה? אל תעשה לי פרצוף. אתה היית איתה כל יום בשנים האחרונות. אתה יודע יותר ממני. אז תגיד לי: מה היא עשתה בימי שלישי?"

הוא לא תכנן לשאול. המילים פרצו בלי רשות, כמו בורג שהתרופף. הוא ראה את עומר מתקשח, לא בבת אחת, אלא כמו מכונה שמישהו משנה לה את המהירות.

"לא יודע," אמר עומר.

"אתה לא יודע."

"היא אמרה שהיא עוזרת שם לאנשים."

"שם איפה?"

"לא שאלתי."

גדי הסתכל עליו עוד רגע. הוא יכול היה ללחוץ, וידע את זה. אבל הוא הכיר את הרגע שבו אסור ללחוץ על בורג שכבר זז. הוא פתח את הדלת. "בוא, אני מוריד אותך."

בדרך שתקו. ברדיו אמר קריין משהו על מזג האוויר. כשעצר ליד הבניין של עומר, ראה שהאח הקטן עדיין מחזיק את המפתח, כבר לא בכיס אלא ביד, קפוץ באגרוף.

"אתה לא מוריד יד מהמפתח הזה," אמר גדי. "לא ויתרת עליו אפילו לרגע."

"זה של אמא," אמר עומר.

"זה שלך."

עומר ירד מהטנדר בלי לענות, וגדי נשאר עם מנוע פועל ומחשבה אחת, שלא הצליח להוציא ולא להשאיר: אולי מי שהיא התכוונה אליו, כשאמרה "מי יעבוד שם", לא היה פועל כלל.