פרק א'

ביציאה משער בית העלמין עמדו אנשים שיעל לא הכירה.

הם לא התקרבו. הם עמדו בקבוצות קטנות לאורך הגדר: גברים בחולצות עבודה מגוהצות לכבוד היום, נשים במעילים כהים, ואחד, גבוה וכבד כתפיים, שהחזיק את הכובע אל החזה כמי שנושא ספר תהילים ואינו יודע לאן להניח אותו. יעל ספרה בלי כוונה. אחד־עשר. שנים־עשר. שכנים, החליטה. מתפללים מבית הכנסת של אמא. מרים ברק הייתה אישה שכולם הכירו.

"יעל." אלי, בעלה, עמד לצדה. "הרכב מחכה."

"שנייה."

היא שלפה את הטלפון. בטבלה שבנתה אתמול בלילה, בין סידורי ההלוויה לתורנות של הילדים, כל אחד מבני המשפחה סומן ברכב, בשעה, בתפקיד. דוד משה, רכב שלוש. בני הדודים מחיפה, רכב ארבע. שורות ירוקות, שורות אפורות. אף שורה לא נקראה "ומה עכשיו".

גדי עמד בצד, גבו אליה, הטלפון צמוד לאוזנו. "לא, אמרתי לך, מחר בשבע, לא בשבע וחצי. אם הגבס לא מגיע עד שבע אני לא פותח את הקיר." הוא הנמיך את קולו, הסתובב, ראה שהיא מסתכלת, והוריד את הטלפון באמצע משפט. זה היה הדבר הכי קרוב להתנצלות שתקבל ממנו היום, והיא לא התכוונה לדרוש יותר.

עומר ישב על אבן השפה, שני צעדים מכולם. מהבוקר לא ענה לאיש. בידו היו משקפי הקריאה של אמא, אלה עם המסגרת החומה ששברה פעם והדביקה בנייר דבק שקוף ולא הסכימה להחליף. הוא פתח אותם, סגר, פתח.

"עומר, קום. נוסעים."

"אני עם גדי."

"גדי ברכב שלוש. עם דוד משה."

"אז אני ברכב שלוש."

יעל פתחה את הפה לתקן וסגרה אותו. מעבר לגדר הרים האיש עם הכובע את ראשו והסתכל עליהם. לא על האבנים, לא על התלולית הטרייה. עליהם, שלושתם, בעיון, כמו שמסתכלים על חלקים שהגיעו מהמפעל ואין בטוחים אם הם מתאימים. ואז הניח את הכובע על ראשו והלך.

"מי זה?" שאל גדי, שהתקרב בלי שהיא שמעה.

"שכן," אמרה יעל. "איזה שכן."

היא לא ידעה למה היא אומרת את זה בנחרצות כזו.

* * *

בשבעה, בבית של אמא, יעל סידרה את הכיסאות הנמוכים בשורה ישרה, ובכל בוקר מצאה אותם מוזזים. מישהו תמיד הזיז. אנשים נכנסו, התיישבו, זזו, והבית נזכר שהוא סלון.

עומר ישב בפינה, ליד הארון עם התעודות המסודרות בקלסרים. מעולם לא הבין איך אמא הצליחה לשמור על הבית כזה, כל חפץ במקומו, ועדיין להשאיר בו מקום לכולם. הוא שמע את יעל מדברת עם אישה מהקהילה על שיעורי חשבון לילדה, וגדי בחצר מדבר שוב בטלפון, ואף אחד מהם לא שאל אותו מה הוא עושה כאן, בפינה, עם משקפיים בידיים. אולי כך היה נוח לכולם.

* * *

בחצר, בין שני עציצי יסמין של השכנה מלמטה, עמד גדי וספר בראש. ארבעים ושמונה אלף לספק הברגים והצבעים. שנים־עשר לחשמלאי. תשעה לחודש הבא, ואת המשכנתא שוב לא סגר. ביום רביעי נפל לו הלקוח מהשיפוץ ברמת גן, בגלל השבעה. הוא לא כעס עליו. גם הוא היה מבטל.

"סליחה."

איש נמוך, בחולצה מקופלת עד המרפקים, עמד לידו. הוא לא היה מהשכונה, זה היה ברור. בידיו צנצנת קטנה עם עוגיות, והוא החזיק אותה כמי שהביא ואינו יודע למי למסור.

"אתה גדי."

"כן."

"אני..." האיש הניח את הצנצנת על אדן החלון, לחץ את ידו של גדי ושחרר מהר מדי. "אמרה שאתה בונה. תמיד אמרה: הבן שלי בונה." חיוך חצוי עלה בפניו, חיוך של מי שהתכוון לומר עוד ולא מצא איפה להתחיל. "המקום ינחמכם."

"תודה," אמר גדי. "מי אתה?"

אבל האיש כבר עבר בין הכיסאות הנמוכים אל הדלת, כמי שאינו רוצה שיחפשו אותו.

גדי נשאר עם הצנצנת. עוגיות שמרים עם ריבה, מהסוג שאמא אפתה לפני חג. הוא הכיר את הצורה, את הקמטים בשוליים. מישהו למד את זה ממנה.

הוא פתח עוגייה ואכל אותה בעמידה. היא הייתה טעימה, ולא כמו שלה, ומשום מה זה כאב פחות ממה שציפה.

"בונה," אמר בשקט לעציץ. אחר כך סגר את המכסה והכניס את הצנצנת לכיס המעיל, כדי שלא יראו.

* * *

ביום האחרון, כשהמנחם האחרון אמר "המקום ינחם" ויצא, ונשארו רק שלושתם והכוסות החד־פעמיות על המדף, צלצל הפעמון.

עורך הדין שפירא היה איש נמוך ויבש, עם תיק עור שנראה זקן ממנו. הוא הגיע בדיוק בשעה שקבע, ועמד בפתח עד שהזמינו אותו להיכנס, כאילו לא החליט עדיין אם הבית הזה מותר לו.

"אפשר ליד שולחן?" שאל.

התיישבו במטבח. מפת השעווה עם הפרחים הצהובים עוד כיסתה את השולחן. עומר שם לב שמישהו, כנראה יעל, מחק עליה כתם שהיה שם עשרים שנה.

שפירא פתח את התיק ושלף תיקייה דקה. "הצוואה קצרה. ביקשה שאקרא אותה בפניכם, ובקול."

הוא קרא. הדירה תימכר או תיחלק בין שלושת הילדים בחלקים שווים, בהתאם להחלטתם. החשבון הפרטי יועבר אליהם. תכשיטים ושאר חפצים לפי הסכמה. בסוף, בלי שינוי בקול, הוסיף: "וקיימת הוראה נפרדת, שנוגעת לשלושה מפתחות."

על השולחן הניח שלוש מעטפות לבנות. על כל אחת, בכתב ידה של אמא, שם אחד.

"אלה נמסרו לי לפני שמונה שנים. היא ביקשה שאמסור אותן לכם יחד, ביום אחד, ולא לפני שהשבעה תסתיים."

יעל פתחה את שלה ראשונה. מפתח שטוח, כסוף, חדש כמעט. גדי הפך את שלו על כף היד, כבד, שחור, עם שיניים גסות. מפתח כזה פותח דבר שצריך לנעול היטב. עומר הרים את המעטפה שלו ושפך את המפתח אל כף היד: קטן, צהוב, שחוק בשיניים, מפתח שנגעו בו הרבה.

"מה הם פותחים?" שאלה יעל.

"איני יודע."

"אתה לא יודע?"

"ביקשה שלא יספרו לי. אמרה שאם אדע, אתחיל לנחש, ואז אגיד לכם משהו שאינו נכון." שפירא כמעט חייך, ולא סיים. "בצוואה כתוב רק: שלושה מפתחות, לכל ילד אחד, ואין לוותר על אף אחד מהם."

"אין כספת?" שאל גדי. "אין נכס? שום דבר?"

"אין שום אזכור לכספת, לנכס או לחשבון. רק המפתחות."

גדי חייך חיוך קצר, כזה שעומר הכיר מילדות, חיוך שמכסה על משהו. "נו, אמא," אמר. "תמיד היה לה חוש הומור."

יעל כבר עיינה במפתח שלה, מקרבת אותו לאור. "אין עליו שום סימן. אין מספר. מי מכין מפתח בלי כלום?"

"מי שרוצה שתצטרכו לחפש," אמר שפירא וסגר את התיקייה.

אחרי שהלך נשארו שלושתם סביב שולחן המטבח, כל אחד עם מעטפה ריקה, והמפתחות על המפה. עומר לא הושיט יד. הוא הסתכל על המפתח הקטן שלו, על השחיקה בצד אחד, הצד שבו האגודל מחזיק. אמא לא עשתה דברים סתם. בימי שלישי, בשעה שלוש, היא הייתה לוקחת את התיק החום, מנשקת את עומר על המצח ואומרת "אני בחוץ". היא "עוזרת שם לאנשים", אמרה פעם, והמשפחה הבינה: חוג, שיעור, שעה או שעתיים של התנדבות, כמו שנשים בגילה עושות. והוא, שהיה בן עשרים וארבע כשזה התחיל ושלושים ושתיים עכשיו, לא שאל מה זה "שם".

הוא החליק את המפתח אל הכיס, לצד משקפי הקריאה.

"אני לוקחת את שלי ובודקת," אמרה יעל. "מחר."

"אני לא מתחיל לבדוק לפני שאבין," אמר גדי.

"אתה לא מבין," אמרה יעל, "אתה מנחש."

עומר הקשיב להם, ובפנים דבר אחד חזר ועלה, קטן וחשוך: בימי שלישי.