פרק א׳ חשבון פתוח

הדרהם השלישי היה קל.

יהודה החזיר אותו לכף, הניח לצידו את משקולת הנחושת הקטנה, וחיכה שהמאזניים ינוחו. הקורה רעדה, ירדה, עלתה, ונעצרה נוטה כחוט השערה לצד המשקולת. קיצוץ. מישהו גילח את השוליים בסכין, בזהירות, מסביב, כמו שמקלפים תפוח. הוא הפך את המטבע בין שתי אצבעות. הכתב הערבי שבשוליים נקטע באמצע מילה.

„עוד אחד?” שאל רבי חביב מן הספסל שבירכתי החנות.

„שלישי מתוך תשעה.”

„של מי?”

„של הצבעי מרחוב השוחטים.”

חביב השמיע קול קצר, לא צחוק ולא שיעול. „הצבעי לא מקצץ. הצבעי מקבל מקוצצים ומחייך.” הוא משך את השמיכה אל חזהו. „תרשום לו כמשקלם. לא כמניינם.”

יהודה רשם. בשולי הדף, בכתב הגדול והישר שאבא לימד אותו לפני עשרים וחמש שנה על לוח שעווה, הוסיף: שלושה חסרים, ראה. ומתחת, בקטן: לא הוא.

מן הרחוב עלו הקולות הרגילים של שעה זו, והוא הכיר אותם כמו שמכירים צעדים בבית. הפטיש של ברוך הרקען שתי חנויות מערבה, שתי מכות וחצי ואז הפסקה, כי ברוך תמיד מפסיק לבדוק. החמור של המים. הקרקוש של קערות הנחושת שהנער של אבן־מוסא מסדר שוב ושוב על הדוכן, כאילו מישהו יקנה אותן אם יעמדו אחרת. וקול הגחלים במפוח של חביב עצמו, שהיה כבוי כבר שלושה שבועות, ועדיין יהודה שמע אותו בכל פעם שהרים את הראש.

הוא שקל את הרביעי. שלם.

החמישי. שלם.

אחרי השישי הפסיק הפטיש של ברוך באמצע, לפני החצי.

יהודה המתין לשתי המכות הבאות. הן לא באו. הקערות של אבן־מוסא הפסיקו לקרקש. מישהו רץ ברחוב, ואז עוד מישהו, ואחריהם נשאר רק קול הרגליים היחפות של ילד שרץ לכיוון ההפוך, מטה, אל השוק, וצועק משהו שלא הגיע אל החנות אלא כהברה אחת ארוכה.

חביב התיישב.

„שב,” אמר יהודה. „אני אלך לראות.”

„אתה לא הולך לשום מקום.”

אחד מבני הרחוב עבר מול הפתח בלי לעצור. זה היה אבן־מוסא עצמו, לא הנער, והוא החזיק בידו את כיסוי הראש שלו ולא שם אותו על הראש. אחריו באו שניים מן הצורפים, והאחד אמר לשני דבר קצר בערבית, והשני הניח את ידו על הקיר ועמד כך רגע, כמו אדם שנזכר ששכח משהו בבית.

המילה הגיעה אל החנות מבחוץ, מפי איש שעמד על גג מול הפתח וקרא אותה אל חצר שיהודה לא ראה. הוא לא צעק. הוא אמר אותה בקול רגיל, רק חזק, כמו שאומרים שם של מקום.

הנגיד.

יהודה הביט במאזניים. הקורה עמדה ישרה. הדרהם השישי שכב בכף הימנית, ובשמאלית המשקולת, והם שקלו אותו דבר, והוא לא זכר אם כבר רשם אותו.

„ששה,” אמר חביב.

„מה?”

„זה היה השישי. רשמת חמישה. תרשום ששה.”

הוא רשם.

„עוד שלושה,” אמר חביב.

„רבי—”

„עוד שלושה, יהודה.”

הוא הרים את עיניו. הזקן ישב זקוף על הספסל, ידיו על ברכיו, והשמיכה החליקה מכתפיו אל הרצפה ולא אסף אותה. הפנים שלו היו אפורים כמו שהיו כל החודש, והשפתיים סדוקות, אבל העיניים היו אותן עיניים שמביטות בחתיכת כסף ויודעות לפני המאזניים כמה היא שוקלת.

„כל הגרנדה יוצאת,” אמר יהודה.

„כל הגרנדה לא חייבת לצבעי מרחוב השוחטים.” חביב השתעל, ארוכות, אל תוך כף ידו, והמתין שהשיעול יעבור, והמשיך באותו קול. „חשבון פתוח לא לוקחים להלוויה. גם לא של צבעי.”

יהודה לקח את השביעי. היד שלו לא רעדה. הוא הביט בה בזמן שהניח את המטבע, כמו מביטים ביד של מישהו אחר, ונרגע מעט מזה שהיא לא רעדה, ונבהל מעט מזה שנרגע.

שביעי, שלם. שמיני, קל: קיצוץ שני. תשיעי, שלם.

הוא חיבר. שבעה שלמים ושניים קלים, והחסר בשניים יחד כמעט כשליש דרהם. הוא כתב את זה. כתב את התאריך. כתב נשקל בפני ח׳ והביט אל הספסל, וחביב הניע את ראשו פעם אחת, מטה, כמו שמאשרים משקל, ויהודה כתב אחרי זה את שמו שלו בקטן.

מבחוץ כבר לא רצו. הלכו. הרחוב התמלא, והקולות נעשו נמוכים, והרבה רגליים יחד נשמעות כמו גשם דק. יהודה קם לסגור את התריסים.

„חכה,” אמר חביב.

יהודה נעצר עם הקרש בידו.

„תביא את הפנקס.”

„את של היום?”

„את של היום.”

הוא הביא. חביב לא פתח אותו. הוא הניח עליו את שתי ידיו, כף על גב כף, והיו שם כתמים חומים על גבי הידיים שיהודה לא זכר, ואצבע אחת, האמה של יד ימין, עדיין שחורה בקצה מן הגחלים של לפני שלושה שבועות, כי אי אפשר לנקות אצבע של צורף גם אם רוצים.

„יהודה.”

„כן.”

חביב הביט בפנקס ולא בו.

„יש דבר אחד בפנקסים,” אמר. „בישנים. לא בזה.”

יהודה חיכה.

„דבר של חשבון.” הזקן הזיז אגודל על כריכת העור, קדימה ואחורה, במקום שנשחק שם עוד לפני שיהודה בא לעבוד כאן. „לא דבר רע.”

„אני אמצא אותו.”

„אתה תמצא אותו,” אמר חביב, ולא נשמע כמו שאלה ולא כמו הסכמה. הוא פתח את הפה עוד פעם, והשיעול בא לפני המילה, ארוך יותר מן הקודם, ויהודה כרע לידו והחזיק בכתף שלו, וכשזה עבר היה חביב עייף מכדי לומר משהו חוץ מ„אחר כך”.

„אחר כך,” אמר יהודה.

הוא סגר את התריסים אחד אחד. הרחוב בחוץ היה מלא עכשיו עד הקירות, והאור שנכנס בין הקרשים היה שבור לפסים, ועל כל פס עברו כתפיים וראשים בלי הפסקה. מישהו בכה בקול, איש, לא רחוק. יהודה לא הכיר את הקול.

„תעזור לי לקום,” אמר חביב.

„אתה לא צריך ללכת. אף אחד לא יחשוב—”

„אני לא הולך בשביל מה שיחשבו.”

הוא קם. הוא היה קל יותר ממה שיהודה ציפה, ויהודה עמד רגע עם הזקן תלוי על זרועו, ולא ידע לאן להכניס את המשקל הזה, כי הוא היה פחות מדי.

בפתח עצרו. חביב הביט אחורה, אל השולחן, אל המאזניים שעמדו ישרים ואל תשעת הדרהמים של הצבעי שנשארו בשורה על הבד השחור.

„את הכסף,” אמר.

יהודה חזר, אסף את המטבעות לכיס עור, קשר, והכניס לתיבה ונעל. המפתח היה חם מן הכיס שלו.

כשיצאו, הרחוב לקח אותם כמו מים. הם הלכו לאט, והאנשים הלכו לאט סביבם, כולם לאותו כיוון, מעלה, אל העיר העליונה, ואף אחד לא דיבר חוץ ממילים של דרך: זהירות, שמאלה, תן לו לעבור. ליד פתח הרחוב עמד ברוך הרקען עם הפטיש בידו. הוא עוד לא הניח אותו. הוא הביט בו, ביהודה ובחביב שעל זרועו, והרים את הפטיש מעט, כמו לומר משהו, והוריד.

חביב עצר לנשום בפינה של רחוב הבורסקאים. הוא נשען על הקיר ועצם עיניים.

„הוא זכר את שמך,” אמר, בעיניים עצומות.

יהודה לא ענה.

„אמרת לי. לפני הרבה שנים. שהוא זכר את שמך.”

„זה היה פעם אחת.”

„אמרת שלא בכל יום.”

„לא בכל יום,” אמר יהודה, והקול שלו יצא יבש, קול של מי שמתקן טעות בחשבון.

חביב פקח את עיניו. היה בהן משהו שיהודה לא ידע לשקול, והוא הסיט את מבטו אל ההמון, אל הכתפיים, אל האור שעמד כבר נמוך מעל הגגות.

„תזכור שאמרתי לך שיש דבר בפנקסים,” אמר חביב.

„אני זוכר.”

„לא עכשיו. אחר כך.”

הם המשיכו ללכת.