פרק א׳ חדר המפתחות

הדרהם השלושים ושבעה נפל מן הכף לפני שהלשון נחה.

יהודה עצר אותו באצבע על שפת השולחן, לפני שהתגלגל אל הרצפה, והחזיר אותו אל הכף, והמתין. הלשון של המאזניים רעדה, נטתה ימינה, חזרה. אין מה למהר. בחדר של המפתחות אף פעם לא היה למה למהר, כי הפנקסים לא הלכו לשום מקום, והמפתחות התלויים על היתדות שבקיר לא הלכו לשום מקום, ומה שנשקל כאן נשקל פעם אחת, ונרשם, ונגמר.

שמריה ישב מולו, עם הגב אל החלון, וסופר באצבע את השורות של פנקס העורות שלו, שלא היה לו שום עניין בחדר הזה, ובכל זאת היה מביא אותו בכל פעם, כמו שאדם מביא את המקל שלו גם לחדר שאין בו מדרגות.

„שלושים ושבעה,” אמר יהודה, וכתב.

„מבית הבורסקאים?”

„מבית הבורסקאים.”

„חסר להם שלושה.”

„הם יביאו אחרי החג.”

שמריה עשה קול בגרון, לא הסכמה ולא ויכוח, והמשיך לספור.

הדלת נפתחה בלי דפיקה.

עובדיה לא נכנס אף פעם בלי דפיקה. שלושים שנה היה גבאי, ושלושים שנה דפק על הדלת הזאת פעמיים, בעצם האצבע האמצעית, ולא חיכה לתשובה, אבל דפק. עכשיו עמד בפתח עם הפה פתוח קצת, והזקן שלו, הלבן, היה עקום בצד אחד, כאילו משך בו בדרך.

„בן המלך,” אמר.

שמריה סגר את הפנקס על האצבע.

„איזה?”

„של מלאגה.” עובדיה סגר את הדלת מאחוריו, ונשען עליה. „מת.”

יהודה הניח את הקנה על השולחן, לרוחב, על הדף, כדי שלא יתגלגל.

„ממה?” שאל שמריה.

עובדיה לא ענה מיד. הוא הלך אל החלון, שהיה פתוח אל החצר של בית הכנסת, וסגר את התריס, ורק אז אמר, בקול נמוך, שהיה נמוך מדי בשביל חדר שאין בו איש מלבדם:

„אומרים.”

„מה אומרים?”

„אומרים שמשהו שאכל.” הוא השתתק. „ואומרים גם איפה אכל.”

שמריה הניח את שתי ידיו על פנקס העורות, שטוחות.

„אל תגיד את זה כאן.”

„אני לא אומר,” אמר עובדיה. „אני אומר מה שאומרים.”

שתיקה. מבחוץ, מבעד לתריס, עלה קול של ילד שקורא לחבר שלו, וקול של דלי שיורד אל הבאר, השרשרת נפרמת על הגלגל, ונעצרת.

הדרהמים עמדו על השולחן, שלושים ושבעה, בערימות של עשרה, ושבעה בצד. ובפנקס, השורה שכתב: בית הבורסקאים, ל״ז. הדיו עוד הבריקה.

איפה אכל.

לא היה צריך לשאול. בגרנדה היה בית אחד שכל העיר ידעה איך נראית החצר שלו, גם מי שלא נכנס בה אף פעם, ובית אחד שאם יגידו עליו משהו, לא יגידו רק עליו.

„אביאסף יודע?” שאל שמריה.

„אביאסף ישן,” אמר עובדיה. „בנימין אמר שישן כל הבוקר. בנימין יודע.”

„ומה אמר בנימין?”

„אמר שאין מה לומר.”

שמריה הניע בראשו לאט, כמו מי שקיבל סחורה שידע מראש שתגיע פגומה.

„אז לא אומרים,” אמר.

עובדיה פתח את התריס שוב, כמעט עד הסוף. האור נכנס, ונפל על השולחן, על הדרהמים, על הדף.

* * *

אחרי שהלכו, שקל יהודה את מה שנשאר. קופת הצדקה של בית הכנסת הקטן, שישים ואחד. דמי הנרות, ארבעה־עשר וחצי. הוא שקל כל ערימה פעמיים, ורשם פעם אחת, כמו תמיד, והיד שלו לא רעדה, והכתב יצא גדול וישר.

רק אז הוציא מן החגורה את המכתב.

הוא הגיע בבוקר, עם סוחר שמן שעבר בדרך מאליסאנה, והסוחר מסר אותו ליד השער של בית הכנסת, ואמר „מן האחיין של חביב הצורף”, ויהודה אמר תודה, ושם את המכתב בחגורה, ושכח שהוא שם עד שהגב שלו נגע בכיסא.

הכתב היה כתב של סוחר, צפוף, עם אותיות קטנות שנשענות זו על זו. אחרי השלום, ואחרי ברכה ארוכה מדי על בריאותו, ואחרי שאלה על שלום בני ביתו, כתב האחיין:

הננו מבקשים לאסוף את כל פנקסי דודי זצ״ל אל מקום אחד, כי יש עוד חשבונות פתוחים מימיו, ובאים שואלים. ובידך, כפי שאמרת לי בשעתו, פנקס שנת תת״ו. אם ייטב בעיניך, שלחהו עם בא הכוח שלנו, או עם מי שתבחר.

יהודה קרא את המכתב פעם אחת, והניח אותו על השולחן, ליד שישים ואחד הדרהמים של הקופה. את הדרהמים שקל פעמיים.

שמונה שנים. חביב אמר „אחר כך” על דברים רבים, ורובם נסגרו אחרי שמת, בידי אחרים, בלי שחיכו לו.

בנו של המלך מת, ובשוק אומרים איפה אכל.

זה לא יום למכתבים.

הוא לקח דף קטן, מן הדפים שנשארו בקצה השולחן לחשבונות של מה בכך, וכתב עליו, בכתב הגדול: מכתב מאליסאנה, על פנקס תת״ו, בא ביום הזה. את המכתב של האחיין קיפל בתוך הדף הקטן, והניח את שניהם במגירה של השולחן, מתחת לפנקס הנרות. לא מעליו. מתחתיו.

הוא סגר את המגירה. עץ נקש בעץ.

* * *

בדרך הביתה עבר בשוק הגדול, כי כך הייתה הדרך. השוק היה מלא כמו בכל יום, ורעש כמו בכל יום, ובכל זאת משהו בו עמד. ליד הדוכן של מוכר הדבלים עמדו שלושה אנשים, קרובים זה לזה יותר מכפי שעומדים ליד דבלים. כשיהודה עבר, אחד מהם הביט בו, בזקן, במצנפת, בדיו שעל האצבע. רק הביט, ושב אל האחרים.

יהודה לא האט, ולא מיהר. הוא הלך בקצב שלו, של מי שיש לו עוד עבודה בבית, ורק כשהגיע אל הפינה של הרובע, אל השער הקטן שבין הבתים, ששומר עליו איש זקן שנרדם בכל צהריים על שרפרף, הרפה מן החגורה. כל הדרך החזיק אותה ביד שמאל, חזק, כאילו היה בה עדיין מכתב.