פרק ראשון: לאם-אליף

גרנדה, קיץ ד'תשצ"ח (1038)

הקולמוס נסדק באמצע המילה "מצודה".

סדק דק כשערה, אבל הדיו מצאה אותו מיד. כתם שחור זחל על הנייר ובלע את זנב האות. יהודה הרים את הקנה אל אור הנר וסובב אותו בין אצבעותיו. השלישי הלילה.

הוא גירד את הכתם בחוד הסכין עד שנשאר ממנו רק צל אפור, פיזר עליו חול דק מן הקערית ונשף. אחר כך שלף מן הצרור קנה חדש, יבש, בצבע דבש כהה, והתחיל לחתוך. חתך אלכסוני אחד, ארוך. חריץ באמצע. קצה ישר. הידיים עשו את זה בלי לשאול אותו, כמו שעשו מאז היה בן שמונה ואבא הושיב אותו מול קופסת הקנים בחנות, בשוק המשי.

באולם הכתבים לא נשאר איש. השולחנות הנמוכים עמדו בשורות, ועל כל אחד מהם נשאר משהו מבעליו: כרית רקומה, כוס חרס ובה שארית של מי ורדים, צרור קנים קשור בחוט אדום. מבעד לחלונות הצרים, שנפתחו אל החצר הפנימית, פכפכה המזרקה, ומן העמק שמתחת לחומה עלתה נהמה עמומה של מחנה: פרסות, קריאות, ופטיש של נפח שלא הניח לסדן גם בשעה הזאת.

מחר עם שחר יוצא הצבא מזרחה, לקראת אנשי אלמריה.

החום לא נשבר גם אחרי חצות. הכתונת נדבקה לגבו, ויהודה ניגב את כף ידו בברכו לפני שחזר לקנה. יד לחה מקלקלת נייר.

לפניו נחו שתי ערמות. מימין, הטיוטות: דפים מקומטים, מחוקים, כתובים ערבית בכתב מהיר שנוטה קדימה, כאילו המילים ממהרות להגיע לפני הכותב. כתב ידו של רבי שמואל הלוי, הנגיד, שהמלך הצעיר באדיס הפקיד בידיו את ענייני הממלכה. משמאל, המכתבים הנקיים: גיליונות חלקים, מקופלים לשלושה, מחכים לחותם של הבוקר.

המלאכה פשוטה. להעתיק כל מכתב נקי אל הפנקס הגדול, להצמיד אליו את הטיוטה שלו, לקשור, להניח בתיבה. מלאכה של נער. הוא היה בן תשע-עשרה, וחצי שנה בלבד עברה מאז הכניסו אותו לדיוואן, ורק בזכות היד. בכל האולם לא היה מי שכתב ישר כמוהו.

"את היד אתה משאיל להם, בני," אמר לו רבי יצחק הזקן בשבוע הראשון, כשתפס אותו קורא מכתב שהעתיק. "לא את העיניים."

יהודה הנהן אז, ומאז כבר לא קרא. כמעט.

✽ ✽ ✽

הוא העתיק מכתב לממונה על אסמי העיר, ומכתב לסוחר ממלאגה בעניין שלושים פרדות, ומכתב לשייח' של כפר קטן למרגלות ההרים, שיכין מים ומספוא לארבעים סוסים. הקנה החדש החליק בלי להיתקע. הפנקס התמלא בשורות ישרות, שחורות, שותקות.

המכתב האחרון לא הגיע אליו מידי הנערים שאספו את הניירות מן הכתבנים. אבו עאמר הביא אותו בעצמו.

ראש הכתבנים לא נהג לרדת אל האולם. הוא ישב בחדר הקטן שבקצה המסדרון, זה עם התריס המגולף, ומי שנזקק לו הלך אליו. אבל היום, כשהשמש כבר נגעה בחומה המערבית, נכנס בצעדיו השקטים, בגלימה בצבע חול, ועמד מעל שולחנו של יהודה. ריח של מור. מכתב מקופל בין שתי אצבעות.

"לפנקס. הלילה." הוא הניח את המכתב ואת הטיוטה שלו זה על גבי זה. "אחתום בבוקר, לפני שהרוכבים יוצאים."

"כן, אדוני."

אבו עאמר לא זז מיד. עיניו עברו על השורות שיהודה כתב באותו יום, אחת אחרי השנייה, לאט, כמו אדם שבוחן שיני סוס. אחר כך הנהן פעם אחת, קצרה, ויצא.

עכשיו פתח יהודה את המכתב.

מן הווזיר אל מפקד המצודה שבמעבר ההרים, במזרח. שלום וברכות, כמנהג. הצבא יעבור על פני המצודה ביום השלישי ללכתו. אחר כך השורה שבעניין:

וצא מן המצודה, אתה ואנשיך, כשיעבור הצבא על פניך.

הקנה העתיק את השורה אל הפנקס מילה אחר מילה, והמשיך אל הברכות שבסוף. יהודה פיזר חול, נשף, ומשך אליו את הטיוטה כדי להצמיד אותה.

הכתב הנוטה קדימה. אותן ברכות. אותו יום שלישי. והשורה:

ואל תצא מן המצודה, אתה ואנשיך, כשיעבור הצבא על פניך.

הוא הניח את שני הדפים זה לצד זה, בדיוק תחת הנר.

בכתב ידו של הנגיד עמד שם הסימן הכרוך, לאם ואליף שנכרכות זו בזו כמו שני אחים שמחזיקים ידיים. "לא". בכתב ידו של אבו עאמר, מקום ריק. לא מחיקה, לא גירוד. הנייר חלק, כאילו הסימן לא היה שם מעולם.

סימן אחד.

יהודה העביר אצבע על השורה, ואחר כך הרחיק אותה, כאילו הנייר חם.

המצודה שבמעבר. שלושה חודשים העתיק עליה מכתבים: אספקה, שכר, תיקון שער. היא שולטת בדרך מן המזרח. אם תתרוקן כשהטור יעבור, לא יהיה מי שיסגור אחריו.

אבל אולי. אולי הווזיר שינה את דעתו. היתה מועצה בצהריים, כל השרים וראשי הפרשים, ועד הערב עוד זרמו הוראות חדשות לכל עבר. אולי אמר שם דבר, בפה, ואבו עאמר תיקן לפי דבריו. ראש הכתבנים לא טועה בסימנים. זה מה שכולם אומרים עליו. את המכתבים שלו נותנים לכתבנים חדשים להעתיק כדי ללמוד.

ראש הכתבנים לא טועה.

הרוח מן החלון הניעה את להבת הנר, והצללים על הקיר זזו ונעצרו.

✽ ✽ ✽

צעדים במסדרון.

לא הצעדים השקטים של אבו עאמר. אלה היו כבדים יותר, לא אחידים, ובכל צעד שני נקש משהו מתכתי, כמו אבזם שפוגש ירך.

יהודה הפך את שני הדפים ונעמד.

הנגיד נכנס לבדו, ובידו מנורת שמן קטנה. היה לו זקן אפור בקצותיו, ועיניים אדומות בשוליהן. על מותניו נחגרה חגורה חדשה, שהעור שלה עוד חרק, ובה חרב בנדן כהה.

"שב, שב." הוא הניח את המנורה על קצה השולחן. "הרוכבים יוצאים עם שחר. המכתבים מוכנים?"

"כמעט, אדוני. נשאר רק לקשור."

הנגיד הרים את המכתב העליון מן הערמה, זה לשייח' של הכפר, וקירב אותו אל האור. שפתיו נעו בלי קול. הוא קרא עד הסוף.

"יפה." הוא הניח את הדף. "מי לימד אותך לכתוב כך?"

"אבי, זכרונו לברכה."

"ומה היה אביך?"

"סוחר משי. בשוק המשי שבעיר התחתית."

הנגיד חייך חיוך קטן, עייף. "ואני הייתי חנווני. במלאגה. פלפל, כמון, מוסקט." הוא הטה את ראשו. "הייתי כותב מכתבים לשכנים תמורת כמה מטבעות. ככה זה התחיל, אם אתה רוצה לדעת. מקולמוס."

מבטו ירד אל שלושת הקנים הסדוקים שבצד השולחן.

"שלושה?"

"הקנים יבשים השנה, אדוני."

"או שהיד לוחצת." הנגיד הניח את כף ידו על ניצב החרב, כמו שמניחים יד על כתף של זר, והזיז את החגורה על מותניו. היא לא ישבה נכון. "זו כבדה ממנו, תאמין לי."

הוא הרים את המנורה ופנה אל הדלת. על הסף נעצר, והביט לאחור.

"אתה נראה כמי שרוצה לשאול משהו."

השאלה עמדה ליהודה בפה, שלמה, מוכנה. ההוראות למצודה שבמעבר, אדוני. האם שונו? שש מילים.

"לא, אדוני," אמר יהודה. "רק עייפות."

הנגיד הנהן. האור של המנורה יצא איתו אל המסדרון, התכווץ והלך, והנקישה המתכתית התרחקה עם הצעדים עד שנבלעה.

✽ ✽ ✽

יהודה ישב.

שש מילים. זה כל מה שהיה צריך.

אבל אחרי שש המילים היתה באה שאלה. למה אתה שואל? והוא היה צריך לענות. כי קראתי. כי השוויתי. כי המכתב של ראש הכתבנים אומר דבר אחר. ואז היו קוראים לאבו עאמר, באמצע הלילה, לפני המלחמה, והוא היה עומד מול הווזיר בגלימה שלו, בריח המור, ואומר בשקט: בצהריים, אדוני, במועצה, אתה עצמך אמרת. הנער טועה. הנער קורא מה שלא הפקידו בידיו לקרוא.

ואולי לא היה אומר כלום. רק מסתכל. וזוכר.

אבא ראה פעם, בשוק, איך סוכן של בית הקאדי שוקל משי במשקולות חסרות. הוא אמר את זה בקול, מול הסוחרים. הוא היה צודק. שלושה חודשים אחר כך באו אנשים עם מסמך והחותם של אחד השופטים, ולקחו את החנות בגלל חוב שאבא מעולם לא לווה. את שתי השנים הבאות העביר אבא בחדר האחורי של הבית, משתעל, מלמד את יהודה לחתוך קנים.

אדם קטן חי כל זמן שלא רואים אותו, יהודה. כך אמר, לא פעם אחת. תכתוב יפה. תהיה שימושי. ואל תעמוד אף פעם בין שני גדולים.

יהודה פתח את כפות ידיו על השולחן. הן לא רעדו. רק הזיעה.

ומצד שני, המצודה. המעבר הפתוח. הצבא שיוצא מחר בשורות ארוכות אל העמק, ובראשו איש עייף עם חרב שאינו יודע איך לשאת, שישב פה לפני רגע ודיבר על פלפל וכמון. ואם יקרה לו דבר, על מי יישענו היהודים של גרנדה?

והדרך מן המזרח. היא יורדת מן המעבר אל העמק, עוברת מתחת לשער המזרחי, ונכנסת אל הרובע ברחוב של הצבעים, עשרה בתים מן הדלת שלהם. אתמול בערב טיפס משה על החומה לראות את המחנה, וחזר עם מסמר של פרסה שמצא בעפר. אמא נזפה בו. הוא הניח את המסמר מתחת לכר, ונרדם כשידו עליו.

מרחוק, בעמק, השתתק הפטיש של הנפח.

יהודה הפך את שני הדפים בחזרה.

אפשר לדבר בלי פה.

✽ ✽ ✽

הוא עבד לאט.

קודם בחן את הכתב של אבו עאמר, סימן אחרי סימן. האליף שלו לא עמד ישר כמו של כל הכתבנים. היה לו וו קטן בראשו, כמו אצבע שמאותתת. הלאם נמשכה נמוך, עמוק מתחת לשורה. והדיו שלו היתה אחרת. חומה יותר, עם ברק דק כשהאור נופל עליה.

יהודה עירבב דיו בקערית הקטנה, עוד מעט מי עפצים ועוד מעט, ושפשף את קצה הקנה על שארית של לבנה עד שהשחור איבד מעומקו. על פיסת נייר שנשארה מן היום ניסה את הסימן. פעם אחת. גס מדי. פעם שנייה. הוו של האליף יצא עבה. פעם שלישית.

פעם שלישית, זה היה הלאם-אליף של אבו עאמר.

הוא קירב את הפיסה אל הנר ונתן לאש לאכול אותה, מן הפינה פנימה, עד שנשאר רק אפר מתפורר בין אצבעותיו.

אחר כך לקח את הסכין הקטנה וגירד מן המכתב הנקי את האות הראשונה של המילה, בזהירות, שכבה דקה אחרי שכבה, עד שהנייר נעשה לבן ונקי ודק מעט יותר ממה שהיה. הוא ליטש את המקום במלטש העצם, הלוך וחזור, עד שהסיבים נסגרו. ואז טבל את הקנה.

ואל תצא.

הסימן נכנס למקומו כאילו חיכה שם.

יהודה פיזר חול, וחיכה, ונשף. הוא הרים את הדף אל האור והטה אותו מצד לצד. אם יודעים איפה לחפש, רואים ברק קטן, שונה, במקום שבו הנייר ספג פעמיים. אם לא יודעים, לא רואים כלום.

הוא העתיק את השורה מחדש אל הפנקס, נכונה, על גבי השורה שגירד גם שם. קיפל את המכתב לשלושה. הצמיד אליו את הטיוטה. קשר.

כשהניח את הצרור האחרון בתיבה, השמיים מעבר לחלון כבר האפירו.

✽ ✽ ✽

הקריאה לתפילה של השחר עלתה מן המסגד הגדול, נמשכה על פני הגגות וירדה אל העמק. יהודה הרים את הראש מן השולחן. הוא לא זכר שהניח אותו.

אבו עאמר עמד בפתח.

הוא נכנס בלי מילה, פתח את התיבה, ושלף את המכתבים אחד אחד. חמם את השעווה על הנר שכמעט כבה, טפטף, הטביע את החותם. מכתב לממונה על האסמים. מכתב לסוחר ממלאגה. מכתב לשייח'.

המכתב למצודה.

אבו עאמר פתח אותו. עיניו ירדו בשורות, לאט, כמו בערב, כמו אדם שבוחן שיני סוס. באמצע הדף נעצרה האצבע שלו.

יהודה לא זז. הוא הקשיב לנשימה שלו עצמו, ולא הצליח לשמוע אותה.

אבו עאמר קיפל את המכתב, טפטף עליו שעווה, והטביע את החותם. הוא הניח אותו בערמה עם האחרים, אסף את כולם אל חיקו, ופנה אל הדלת.

על הסף עצר. הוא הסתובב, הושיט יד אל שרוולו, והוציא משם קנה כתיבה. הוא חזר אל שולחנו של יהודה והניח את הקנה בדיוק לצד שלושת הקנים הסדוקים.

"שלושה בלילה אחד," אמר אבו עאמר. "יד כבדה." הוא הביט ביהודה, ופניו לא אמרו דבר. "קח. זה חתוך כמו שצריך."

הוא יצא. צעדיו השקטים נבלעו במסדרון.

יהודה נשאר לבד מול הקנה.

הוא היה חתוך לתפארת. החריץ שבאמצעו ישר ועמוק. הקצה דק וחד.