פרק 1

הכיסאות הנמוכים עדיין עמדו במעגל בסלון, כאילו היושבים בהם קמו בבת אחת ושכחו להחזיר אותם למקומם. על השולחן נותרו שתי קערות פירות שאיש לא נגע בהן, כוסות תה שהצטננו, וערימת פתקי ניחומים שמישהו אסף בקפידה ולא ידע לאן להעביר. הבית עדיין נשא בתוכו את ריח שבעת הימים — קפה שנשפך על השטיח, נעליים רבות מדי שנכנסו ויצאו, ספר תהילים פתוח על הכורסה בדיוק במקום שבו הושאר.

יעקב נכנס ראשון, מעיל מקופל על הזרוע, ועמד רגע בפתח הסלון כמו מי שסופר בעיניו כמה עבודה יש כאן. "נתחיל מהספרים," אמר. "הם הכי הרבה."

יוסי לא ענה מייד. עמד ליד הכורסה, מביט בספר התהילים הפתוח, לא נוגע בו. "אפשר גם מחר," אמר לבסוף.

"אפשר." יעקב כבר הוריד את המעיל, תלה אותו על משענת כיסא. "אבל מחר יהיה עוד יום שהבית עומד ריק וסוגר עלינו הוצאות. עדיף היום."

עבדו כך שעה ארוכה, כל אחד בקצה אחר של הספרייה. יעקב הוציא ספרים בערימות, בודק כותרת, מחליט במהירות — לשמור, למכור, לזרוק. יוסי הרים כל ספר לפני שהניח אותו באיזושהי ערימה, כאילו המשקל שלו בכף היד אמר לו משהו שהכותרת לא אמרה.

"את זה אני שומר," אמר יוסי, מצביע על סידור ישן, הכריכה קרועה בפינה. "הוא כתב הערות בשוליים."

יעקב לא התווכח. "תשמור מה שאתה רוצה. רק תעשה את זה מהר, כי יש לנו עוד את הארונות, ואת המסמכים בשולחן הכתיבה, ואת—" הוא עצר. "פשוט יש הרבה."

"למה אתה כל כך ממהר?" יוסי הניח את הסידור בצד. "השבעה נגמרה היום בבוקר."

"בדיוק בגלל זה." יעקב פתח ארגז חדש. "עכשיו זה הזמן. אם ניתן לזה להימשך, זה יימשך חודשים. אתה מכיר אותנו."

עברו לחדר השינה. יעקב פתח את ארון הבגדים, בדק כיסים מתוך הרגל, מצא מפתח ישן שלא ידע למה הוא שייך, הניח אותו בצד על השידה. יוסי פתח את מגירת השולחן הקטנה ליד המיטה, עצר כשמצא משקפי קריאה, זוג שהאב חבש כל ערב.

"צריך להחליט מה עם הבית עצמו," אמר יעקב, סוגר את הארון. "לא נשאיר אותו סגור. אני חשבתי — נבדוק שווי, נדבר עם מתווך, נראה מה מציעים. זה לא משהו שדוחים."

"אתה כבר קבעת בראש שלך שמוכרים." יוסי לא שאל, הצהיר.

"אני לא קבעתי כלום. אני אומר שאי אפשר סתם להשאיר בית עומד. יש מסים, יש ביטוח, יש—" הוא הניד ראש. "זה לא רגש, יוסי. זה בית ריק."

"זה לא בית ריק." קולו של יוסי עלה מעט. "זה הבית של אבא."

השתיקה שאחרי זה לא הייתה נעימה. יעקב יישר את הכיסא ליד המיטה, ולא הביט באחיו כשענה. "אני יודע איפה אנחנו נמצאים, יוסי. גם אני קברתי אותו השבוע."

ירדו לשולחן הכתיבה שבפינת הסלון, המגירות עדיין נעולות מהרגל שהאב שמר. יעקב מצא את המפתח הקטן בתוך קופסת הפח שעל המדף, פתח מגירה אחר מגירה — קבלות ישנות, מכתבים מהעירייה, פנקס שיקים ריק. שום דבר לא עצר אותו יותר מרגע. יוסי עמד לידו, לא נוגע בכלום, כאילו המגירות עצמן שייכות עדיין למישהו שעוד עשוי לחזור ולפתוח אותן.

"הכול פה סתם ניירת ישנה," אמר יעקב, סוגר את המגירה האחרונה. "כלום שדורש טיפול דחוף."

לקראת הערב עמדו שניהם במטבח, ארגזים סגורים מסודרים ליד הדלת. יעקב שלף פתק מהכיס, בדק אותו מול השורות שכתב. "בוא נסכם ככה: מסיימים את המיון עד סוף השבוע, נועלים את הבית, אני לוקח את המפתחות ומתחיל לברר מכירה. ברגע שיש הצעה רצינית, מדברים שוב."

"אתה לוקח את המפתחות?" יוסי הביט בו. "למה דווקא אתה?"

"כי מישהו צריך להיות זה שמדבר עם מתווכים, עם עורך דין, עם מי שצריך. זה לא—" הוא נעצר, מחפש מילה. "זה לא תפקיד של כבוד. זה סתם עבודה."

יוסי לא ענה. ניגש לשידה ליד הדלת, שם שכב תמיד המפתח הראשי, על הטבעת הישנה עם התליון הקטן שהאב תלה עליה. הרים אותו, סגר עליו את האצבעות.

"הבית לא יעמוד סגור," אמר. "אני עוד לא יודע מה נעשה בו, אבל אנשים עוד ייכנסו אליו. והמפתח נשאר אצלי."

יעקב הביט בו רגע ארוך, כאילו שוקל אם להתווכח על כך ברגע הזה. בחר שלא. "בסדר," אמר בשקט. "בינתיים."

הוא לקח את מעילו מהכיסא, יצא לחצר בלי לומר עוד מילה. כשהתכופף לקשור שרוך שהתרופף, הרגיש את המעטפה בכיס הפנימי של המעיל נלחצת אל הצלעות — נייר מקופל, פינה חדה שדקרה קלות. וידא שאיש אינו רואה, ודחף אותה עמוק יותר, מתחת לארנק.

הטלפון רטט ברגע שסגר את שער החצר מאחוריו.

"כן," ענה, קולו נמוך יותר משהתכוון.

"השבעה הסתיימה," אמר הקול מהצד השני, ישר לעניין, בלי שלום. "צריך לדבר. היום, אם אפשר."

"אני יודע." יעקב הביט לאחור, אל הבית שממנו יצא, אל האור שדלק עדיין בחלון המטבח. "אני אגיע."