פרק א׳ ארבע דקות

בשש וארבעים בבוקר, כשהרחוב עוד הדיף ריח של לחם חם מן המאפייה שבפינה ומי השטיפה של העירייה טפטפו אל הביוב, פתח אלחנן ברגמן את התריס של חנות השעונים. התריס עלה בחריקה שהכיר כמו את שיעולו של אביו, חריקה בשני חלקים, קצרה וארוכה, ואלחנן, כבכל בוקר מזה שנתיים, המתין לשלישית שלא באה. אחר כך נכנס.

בפנים עמדה הקרירות של חנות שלא נפתחה מאז אמש. על הקיר הארוך היו תלויים עשרים ושבעה שעונים, ואף אחד מהם לא הראה את אותה שעה. אלחנן עבר לאורכם והדליק את המנורה הירוקה שעל שולחן העבודה. האור נפל על הפינצטות, על זכוכית המגדלת התלויה על שרוך, על קופסת הפח של הברגים הזעירים שאביו סידר לפי סדר שלא גילה לאיש. ליד הקופסה עמדה כוס תה ישנה, יבשה, שעוד לא העז להרים.

בשבע ועשרה נכנס רבי פנחס וולף. המקל נקש על האבנים, הנשימה נעצרה על המדרגה האחת שבפתח. רבי פנחס היה בן שמונים ושלוש, גבוה ודק, זקן לבן עד החזה ועיניים כחולות מעט מדי לגילו, והוא נכנס תמיד כפי שנכנסים לחדר של חולה, בחצי רגל, חושש להפריע. ביד אחת החזיק את המקל, ובשנייה, מהודקת אל החזה, קופסת עור קטנה.

— בוקר טוב, אלחנן.

— בוקר אור, רבי פנחס. מה שלום הרגל?

— הרגל שלי מחכה לימות המשיח כמוני. תגיד, יש לך רגע?

היה לו. היה לו תמיד, וזה היה העניין. אלחנן הזיז את הכיסא הנוסף אל קצה השולחן, ורבי פנחס התיישב עליו בזהירות, הניח את המקל על ברכיו והושיט את הקופסה. בפנים, על בטנת קטיפה שהתקרחה בחלקה, שכב שעון כיס מכסף, עגול וכבד, ומכסהו המגולף נשחק בתנועת אגודל של עשרות שנים.

— הוא מפגר, אמר רבי פנחס. ארבע דקות. אתמול הגעתי למנחה, והם כבר היו באמצע אשרי.

אלחנן פתח את המכסה. לא היה צריך לבדוק; בדק בשבוע שעבר, ובשבוע שלפניו. השעון הלך בדיוק, שנייה בשנייה. בכל זאת הרים את זכוכית המגדלת אל העין, כיווץ את המצח כפי שעשה אביו, ופתח את גב השעון בציפורן. מבפנים הציצו גלגלי נחושת, איטיים וקטנים, וסובבו זה את זה.

— זה נראה לי הקפיץ, אמר. אני אנקה אותו, אכוון. עד יום חמישי הבא.

— עד יום חמישי הבא, חזר רבי פנחס, ובקולו הייתה הקלה שאלחנן לא ידע איך לקרוא.

אלחנן הזיז קמעה את הידית, כאילו כיוון משהו, וסגר את המכסה. רבי פנחס נשאר לשבת. לא ביקש דבר. הוא התבונן בקיר השעונים, ושניהם האזינו לעשרים ושבעה קצבים שונים, כמו גשם שאינו מסכים על כיוון הרוח.

— אבא שלך לא היה מסנכרן אותם, אמר לבסוף.

— ידעתי.

— הוא היה אומר: מי שרוצה לדעת מה השעה, שילך לבית הכנסת.

אלחנן חייך בלי שפתיים, כפי שחייך כשלא רצה שיראו. בכל יום שישי, כשהחנות כבר הייתה ריקה והתריס חצי סגור, עבר לאורך הקיר והעמיד את כל השעונים על אותה שעה בדיוק. בשבוע שלאחר מכן חזרו להיות כל אחד לעצמו, ואלחנן חזר ותיקן. בשביל הלקוחות, אמר לעצמו. הוא לא ידע בשביל מי זה.

בשמונה פחות רבע, כשרבי פנחס כבר הלך והמקל שלו נקש את דרכו אל בית הכנסת, נכנס מוישי. ילד גדול בן תשע עשרה, גבוה מדי לשולחנות של החנות, ותמיד כאילו התנצל על המקום שהוא תופס. הכיפה השחורה ישבה לא ישר על ראשו. הוא לא אמר שלום. אמר:

— סליחה.

— עשרים דקות, אמר אלחנן.

— אני יודע. האוטובוס התעכב...

— הראשון מבית שמש מגיע בשבע ועשר, מוישי.

מוישי הרים עיניים, פעם אחת, והוריד אותן. מתחתיהן היה צל, ובצווארון החולצה הלבנה קמט. אלחנן ראה, בדיוק כפי שראה את השעון של רבי פנחס, ולא אמר. הוא הושיט לו את הפינצטה הדקה ממגירת העבודה.

— יש שם שעון קיר מהרחוב של הפועלים, גלגל התנופה תקוע. תפתח, תראה. אל תיגע בקפיץ.

מוישי התיישב. ידיו, גדולות וכבדות כשעמד בצד, נעשו חכמות ברגע שאחזו בכלי. הוא פתח את השעון בתנועה אחת, בלי שברג יזוז ממקומו, ושקע. אלחנן הביט בו כמה שניות, ואחר כך הפנה את המבט אל שולחנו, אל הכוס היבשה והמנורה.

הטלפון צלצל בשמונה וחצי. על המסך עלה השם נחום, והכתף של אלחנן התהדקה עוד לפני שהחליט להרים.

— בוקר טוב, אחי.

— אלחנן. מה נשמע? קולו של אביהם, חלק יותר, מחדרי ישיבות ומיזוג אוויר. אני לא מפריע?

— מה יפריע.

— תשמע. לא על זה רציתי לדבר עכשיו, אבל. לפני החגים. יש לי ענין אליך, ואני לא רוצה את זה בטלפון. תבוא אליי לירושלים. נשב.

— איזה ענין?

— ענין. כסף. לא כסף של דאגות. תבוא, אני אכין קפה.

— אני לא שותה קפה אצלך, אמר אלחנן.

— אז תה, אמר נחום, ובקולו היה חיוך עייף. יש לי תה שאבא היה אוהב.

אלחנן לא ענה. אחר כך אמר "נדבר", סגר את השיחה והניח את הטלפון על השולחן בעדינות שבה מניחים חפץ שעלול להתפוצץ.

בצהריים נעמד ליד הקיר. עשרים ושבעה שעונים אמרו שעות שונות: עשר וארבעים, אחת עשרה פחות שתי דקות, שתים עשרה ורבע, שמונה בבוקר שלא עבר. חלקם מעולם לא נקנו וחיכו לבעליהם, חלקם הפכו לקישוט, ואחד, שעון קוקיה ישן עם ציפור שאיבדה את הקול, אביו תלה בפינה מהיום הראשון ואמר עליו: "הוא נשאר". אלחנן שלח יד אל השעון הקרוב, שעון עץ עם מטוטלת חשופה. אצבעו נעה אל הכתר, אל המנגנון שאפשר לסובב ולהעמיד אותו על אותה שעה, כמו את האחרים.

הוא לא סובב. לא היום. עוד לא יום שישי.